מרכז ירושלים אולי מעולם לא נראה כך. לא בזמן חג, לא בזמן קורונה – ובוודאי שלא בחודש יוני. סבך של אורות צבעוניים תלוי בין הבניינים, ממשיך להבהב באדיקות, כאילו מישהו עוד יצעד תחתיהם בקרוב. אלא שאיש לא צועד. ירושלים הפכה לעיר של צהריים בלבד – רגעים בודדים שבהם מותר למהר ממקום למקום. בלילה – הרחובות שוממים. ברקע נשמעות לעיתים אזעקות, וצליל ההתרעה, שמתחיל עמום ומטפס, קורע את הדממה שהפכה לנוף הירושלמי החדש.
שתי חזיתות, עיר אחת
מאז תחילת המערכה הכפולה – מול עזה ומול איראן – ירושלים חיה בתחושת המתנה מתמדת. בכל רגע עלול להישמע פיצוץ. העיר אמנם לא עומדת בלב הירי הקבוע כמו אזורים אחרים בארץ, אך דווקא השהות בצל הבלתי נודע היא זו שמכרסמת.
מרכז ירושלים ברקע המלחמה עם איראן (צילום: ירושלים אונליין – יולי קראוס)
בינתיים, מוסדות המדינה, מקומיים וארציים, מתאימים עצמם בקצב מסחרר: הביטוח הלאומי מקדים קצבאות – אזרח ותיק, נכות, סיעוד – כדי להעניק ודאות כלשהי בשעה שאין ודאות אחרת. ועדות רפואיות מבוטלות ומועתקות למרחב וירטואלי, ובמקומות שבהם קיימת אפשרות לקיים אותן פיזית – הדבר נעשה רק באישור האזרח ובהסכמתו המפורשת. מי שוועדתו נדחתה, יקבל תור חלופי בעדיפות – אך אפילו זה לא מצליח להחזיר את תחושת השליטה.
(לא שבוע ולא ספר – איך נראית כיכר ספרא בחודש יוני 2025, בזמן מלחמה, במה שהיה אמור להיות יריד חגיגי במיוחד)
חירום רפואי: פחות חדרי ניתוח, יותר חדרי מיגון
בתי החולים בירושלים, ובראשם הדסה ושערי צדק, פועלים כעת בתצורה כמעט צבאית. בחדרי הניתוח מבוצעים הליכים מצילי חיים, כאשר יתר הניתוחים נדחים להודעה חדשה. חדרי הלידה ממשיכים לפעול, אך תחת מגבלות חמורות – כולל דרישה למלווה בודד שיידע גם כיצד להגיע למרחב המוגן במקרה של אזעקה.
במקביל, נפתחו מתחמי אשפוז מוגנים, פגיות הועברו לחללים ממוגנים, והצוותים הרפואיים עברו תדרוכים ביטחוניים לצד הדרכה קלינית. בהדסה מבקשים מהציבור לא להסס להגיע במקרה הצורך – אך זהו מסר כפול: להגיע, כן. להיזהר, כן. להיות מוכנים לרוץ למסדרון ממוגן באמצע הבדיקה – גם כן.
ולצד הגוף – גם הנפש: בכללית מרחיבים את שירותי בריאות הנפש, וכוללים מוקד טלפוני 24/7, מערך שיחות טלפוניות עם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, וכן בוט תמיכה בוואטסאפ המנסה לאבחן מצוקה ולהפנות למענה מהיר. מנהלי השירות מדגישים: הפניות רבות, והצורך לא פחות חשוב מהטיפול הפיזי.
(בתי הכנסת בירושלים נסגרו בשבת – קהילות מתפללים לא האמינו למראה ההודעות)
עיר של חירום: בלי רכבת, בלי לימודים – אבל עם מתנדבים
בעירייה הכריזו על שורת מגבלות שממחישה עד כמה המצב רחוק משגרה: הרכבת הקלה הושבתה, מרכזי קניות פועלים חלקית בלבד, מוסדות חינוך סגורים, אירועים תרבותיים בוטלו, ורק מקומות עבודה חיוניים ממשיכים לתפקד. עם זאת, דווקא מתוך ההשבתה הזו נולדה תנועה מסוג אחר – שקטה יותר, נחושה יותר.
מוקדים מיוחדים הוקמו עבור ילדי הצוותים הרפואיים, כדי לאפשר להוריהם להמשיך לעבוד. מערך מתנדבים נשלח לשכונות מרוחקות על מנת לאתר קשישים, לבודד בעיות, ולהעביר ציוד. שירותי הרווחה פועלים גם הם – באמצעות נאמני בניין, שיחות טלפון, ויוזמות שכונתיות לאיתור מי שזקוק לעזרה ואינו יודע לבקש.
מקלטים ציבוריים פתוחים, מקומות ייעודיים לתרומות דם מוקצים, והמוקד העירוני 106 הפך לא רק למוקד פניות – אלא לקו ראשון של מענה נפשי.
בלילות – השקט הכבד נמשך. מרכז העיר לא רק מואר – הוא ער. אך לא בתנועה. לא בצחוק. אלא בציפייה. מי שצופה מהצד עשוי לחשוב שהעיר דממה. בפועל, היא נאבקת. שקט יכול להיות גם צורה של פעולה.
