רחוב שקט בלי להיות ריק. רכב עובר, הולך רגל מחכה, רמזור מתחלף – כל הדברים הרגילים שבדרך כלל חולפים בלי שנרגיש אותם, פתאום נראים מדויקים. צומת אורנים בירושלים הוא לא מהאזורים שמספקים דרמה, אבל הוא מייצג רגע ירושלמי טיפוסי: תנועה מתונה, עיצוב עירוני ברור, וניסיון נמשך לשמור על איזון בין סדר לרעש.
המרחב הציבורי כאן מתוחזק היטב, הגדרות עומדות, העמודים בשורה, והתחושה הכללית היא של עיר שלא רוצה להפריע לעצמה. שילוט לכל כיוון – גילה, תלפיות, תל אביב – אבל שום דבר לא באמת ממהר.
ובתוך כל זה, יש משהו כמעט פיוטי באופן שבו העיר הזו מעצבת את הדינמיקה שלה. לא חדות של מטרופולין ולא נינוחות של עיירה – אלא אותה איטיות מכוונת, שגורמת גם לצומת פשוט להיראות כמו חלק ממנגינה עירונית איטית. יש מי שיקרא לזה אפור. אחרים יזהו כאן שלווה מסוג אחר: שלווה של עיר שלמדה ללכת לאט, גם כשכולם סביב רץ.
והמוזרות הירושלמית ממשיכה גם פה: עיר שחיה על קצוות של מאבק, אבל בוחרת דווקא במעגל התנועה השגרתי ביותר כדי להזכיר לנו שהשגרה – היא אולי הנוף הכי עיקש שיש.
(שתי דקות מצומת אורנים – על הסנסציה במזרקה כבר שמעתם? בכתבה הזו)
