בפינת הרחובות יפו ואגריפס, רגע של בוקר ירושלמי הופך לשיקוף של עיר שלמה. האור ברמזור ירוק, אך איש אינו נוסע. רכב אחד תקוע באמצע הצומת, ניידת ממתינה במבט כבוי, אוטובוס חוסם נתיב, הולכי רגל מנסים לפלס דרך – והמדרכות לוחשות: זו לא תקלה, זו שגרה.
עבודות התשתית בצומת הזה כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף – והבלבול בתחבורה כאן הפך למציאות שאין לה הסבר. מי שמגיע לירושלים מחוץ לעיר שואל את עצמו איך ייתכן שדווקא כאן, בלב המרכז, שום דבר לא באמת זורם. אבל הירושלמים כבר לא שואלים. הם רק מקווים לצאת מזה לפני השקיעה.
המרחב העירוני נראה תקוע באותו לופ: תנועה שאינה מתקדמת, פרויקטים שאינם מסתיימים, והיעדר נראות של פתרונות. כל זה מתנקז למבט אחד של נהג שעומד באור ירוק – ואינו יכול לזוז. והאור? ממשיך להבהב בירוק כאילו כלום.
(חודש מאי מסתיים, ואת חודש יוני בירושלים אתם כן רוצים לפספס: סעו למקום אחר אם אתם יכולים – כי זה מה שצפוי)
מי שעובר כאן כל בוקר כבר למד לזהות את הדינמיקה: כל רכב נכנס לצומת בתקווה שהוא האחרון שיצליח לא לחסום. הכל מתנהל בקצה העצבים, בין חריקת בלמים לצפירת ייאוש. ובאוויר – אותה תחושת תקיעות שקופה שירושלים פיתחה עם השנים. לא משבר, לא אסון – סתם עוד יום בעיר שחיה את הסיבוך.
ייתכן שבעיר אחרת היו קוראים לזה כשל תכנוני, אבל בירושלים אלו פשוט החיים עצמם. כמו סימפוניה של חוסר תיאום, שבה כולם יודעים לנגן – אבל איש לא מקשיב למנצח. והתוצאה? תמונה אחת פשוטה שמספרת הכל: אור ירוק, עיר אדומה מעצבים.
