הבוקר בירושלים נפתח בלי אירועים מיוחדים, אבל התחושה הכללית היא של התכנסות. הרחובות אמנם פתוחים, התחבורה פועלת כסדרה, וגם מזג האוויר נעים יחסית – אך משהו בקצב העירוני עדיין מרגיש איטי. ייתכן שזו העייפות המצטברת של אמצע השבוע, או פשוט הרעש התת-קרקעי של עיר שמריחה את חודש יוני, עם עומסים, סיכומים, ובשוליים – גם קצת חשש.
מי שצעד ברחובות הבוקר יכול היה להרגיש את השקט – לא של מנוחה, אלא של המתנה. שקט כזה שיש בו סימנים מוקדמים של משהו שעדיין לא נאמר בקול.
סימנים קטנים ברחוב – ואנשים שלא ממהרים
ברחובות אפשר לראות הליכה איטית. אנשים מסתכלים הצידה, עוצרים לדבר, לא תמיד ממהרים להגיע. ייתכן שזוהי רק אשליה אורבנית – אבל בירושלים, גם אשליה יוצרת מציאות. אין כאן דרמה גדולה, לא תקלה עירונית ולא מחאה – רק שגרה שנמתחת כמו חוט דק בין קפה של בוקר לבין שקט מדומה בערב. בכל צומת כמעט אפשר להבחין ברגעים קצרים של עצירה: אבות עם עגלות, צעירים שמדברים בלי ללחוץ על השעון, מבטים שפוגשים דמויות אחרות במרחב – כל אלה הם חלק מדופק שאי אפשר למדוד במספרים.
מי שמקשיב באמת לקולות העיר, שומע יותר מהתנועה – הוא שומע את ההיסוס. את הרגע הקטן הזה שבו אדם כמעט שואל שאלה, אך בולע אותה פנימה.
כי בירושלים, גם שתיקה היא סוג של תגובה – לפעמים עיקשת יותר ממילים.
גם היום, הדופק של ירושלים לא נמדד רק במתרחש, אלא גם במה שלא קרה עדיין. בפער שבין ההמתנה לתגובה – העיר ממשיכה לנשום.
וכמו בכל נשימה – גם הפעם יש רגע קצר של עצירה בין השאיפה לנשיפה. שם בדיוק נמצא הקצב הירושלמי.
(העיר הזו בסוף תשתגע – במזרח ירושלים חושבים על הרעב עזה ואפילו מאבדים את החשק לאכול בשר בחג)
