מה גורם לעיר להיראות חיה? לפעמים לא צריך יותר מקיר מתקלף, מדף ספרים שהתעקם עם השנים, ושלט צהוב עם פרטים שמבטיחים סדר בעולמות אחרים. התמונה הזו, שצולמה ברחוב יוסף בן מתתיהו שבמקור ברוך, מספרת על ירושלים שונה – פחות תיירותית, יותר אמת. בית אבן ישן, סורג חלוד, ותחושת קיפאון שמוכרת רק למי שהולך ברגל, ולא רק בווייז.
מדובר באזור שרבים חולפים לידו, אך מעטים נעצרים להבחין בדקויות. זה לא רחוב ראשי, אין בו מסעדות אופנתיות או בוטיקים נוצצים. ובכל זאת, הוא לוכד משהו מהותי: זיכרון קפוא של שכונה חרדית, שבה הזמן מתעקל כמו המדפים, ונראה שלכל חפץ יש נשמה משלו. הספרים שמונחים ברישול הם כבר לא סחורה – הם שריד. קופסת הקרטון שנשכחה על המדף? אולי מישהו עוד ישוב אליה. אולי לא.
(צאו רגע מהווייז, ותבינו בדיוק איפה אתם חיים – רחוב יוסף בן מתתיהו מתחיל משלט קטן במורדות המרכז הכי שוקק – כאן)
ירושלים שייכת גם לפינות השוליות הללו. לא רק לכיכר ציון או לשוק מחנה יהודה, אלא גם לרחובות שנשמעים כמו היסטוריה: יוסף בן מתתיהו, רש"י, שרי ישראל. המקומות שבהם הבניינים עצמם נראים כמי שמתאמצים להחזיק את הסיפור. התמונה הזו, כמעט ללא צבע, אומרת הרבה בלי מילה. זהו דופק ירושלמי שלא נמדד על ציר נדל"ן או פיתוח, אלא על קצב אחר – קצב של עמידה.
והשאלה שתמיד נותרת פתוחה: האם גם ירושלים של מחר תשמור מקום לדממה הזו?
לא בטוח שמי שעובר כאן יעצור. אולי ירים גבה, אולי יעיף מבט. אבל זו בדיוק העוצמה של המקומות האלה – שאין בהם כלום ובכל זאת יש בהם הכול. רחוב יוסף בן מתתיהו לא צועק, הוא לוחש. ובירושלים, עיר של קצוות וניגודים, דווקא הלחישות מחזיקות את הנשמה.
(ירושלמים? כמה מכם אוהבים את שיריו של אברהם פררה? וכמה מכם פסעו לאחרונה ברחוב תחכמוני בעיר? ממש פה)
