זה בוקר ירושלמי שמבקש מאיתנו לשהות. הרחוב שטוף שמש רכה, השעה מוקדמת, ואפילו הצללים עדיין מתוחים לאורך הכביש כאילו נזהרים לא להפריע. שניים יושבים על ספסלים נפרדים, לא מביטים זה בזה, כל אחד מהורהר, שקוע בתוך שקט של תחילת שבוע. מעבר לכביש, שליח על קטנוע מגיח כמו תנועה זרה בתוך כל העדינות הזו – עם קסדה, תיבה כחולה ומבט קדימה. יש תחושה שהוא ממהר, אבל גם הוא נראה כמי שהאט בלי לשים לב.
התחושה ברחוב הלל הבוקר היא של עיר שלומדת להיזהר מחדש – לא להיכנס מהר מדי לשבוע, לא לדבר בקול רם מדי, לא להחליט לפני שצריך. מול החלונות הכחולים והקירות הישנים, אפילו הקפה של הפינה נפתח רק חלקית, כאילו גם הוא שואל אם באמת הגיע הזמן להתחיל.
רוח קלה באה מהשדרה, לא מספיק חזקה בשביל להזיז ענף, אבל כן כדי להזכיר שיש עוד תנועה, איפשהו. עיר שביום שישי בצהריים עוד לבשה רעש, ובמוצאי שבת חיפשה תשובות – מתעוררת ביום שני עם קצת פחות ביטחון, וקצת יותר אוויר. זו לא עייפות, זו זהירות. רחוב הלל מרגיש את זה ראשון.
האמת – אולי זה יום טוב להציע נישואים בירושלים – למשל כך