זו הכניסה לבניין בירושלים – מה קורה לנפש של מי שגר שם?

כשעבודות הרכבת הקלה עוברות ליד הבית – הנפש משלמת את המחיר. רחוב דרך חברון בירושלים הפך לסמל של מציאות חיים הפוכה: קו תשתיתי שנחפר לעומק, בעוד תחושת היציבות נעלמת מהיום־יום של התושבים.

הם לא בחרו לגור באתר עבודות – אבל המציאות בחרה בשבילם. דיירי רחוב דרך חברון בירושלים מתעוררים בכל בוקר לרעש, אבק ומראה של אדמה קרועה. פעם זו הייתה שדרה ירושלמית, היום זו שורת חפירות פתוחות לקראת הקו הבא של הרכבת הקלה. אבל לא הכביש הוא שמוטרד – אלא הנפש.

חפירות בגוף – ומול הנפש

חיים בתוך אתר בנייה יוצרים תחושת מעבר מתמדת. כשאין גדר קבועה, אין מדרכה בטוחה ואין קו ראייה רציף – המוח לא מצליח להירגע. זהו מצב תמידי של כוננות: רעש חודר לבית, פועלים חולפים מתחת לחלון, וכל יציאה מהבניין מלווה באי־ודאות. התחושה היא שהמרחב הקרוב ביותר – הבית – נשמט מתחת לרגליים, תרתי משמע.

מחקרים בעולם מצביעים על קשר ישיר בין איכות הנוף שסביב הבית לבין בריאות הנפש. כך למשל, מחקר שפורסם בכתב העת Environmental Health Perspectives מצא שתושבים החיים בקרבת מרחבים ירוקים מפתחים פחות תסמינים של דיכאון וחרדה. מנגד, מחקרים מהעשור האחרון באנגליה ובגרמניה הראו כי מגורים באזורים של עבודות מתמשכות, תחושת רעש קבוע וחוסר אופק חזותי – גורמים לעלייה בתחושת הלחץ והאובדן של שליטה במרחב האישי.

(דרך חברון נחפרת ונחפרת ברמות שאולי יזניקו את הכלכלה הישראלי ברגע שיימצא שם נפט – אלל תתפלאו בכל אופן)

בנוסף לכך, נמצא כי מגורים באתרי חפירה משפיעים גם על מחזור השינה, על רמות הקורטיזול בגוף ועל הסיכוי להרגיש שחיקה פיזית ונפשית כבר בשעות הבוקר. ההיעדרות של תחושת "יציאה רגועה מהבית" יוצרת עומס מתמשך, שעלול להפוך לכרוני. ילדים שגרים בסמוך לאתרי עבודות מדווחים על קושי בריכוז, ופחות זמן משחק חופשי בחוץ – מה שמגביר עוד יותר את תחושת הסגירות של המשפחה בתוך דירה אחת.

ומה קורה כשבמקום נהר – יש תעלה של חפירה?

בעוד שמגורים סמוך לים, לנהר או לפארק טבע משרים תחושת שלווה, רצף של תמרורי עבודות ותעלות עפר מגביר דווקא תחושת חוסר אונים. מחקרים מראים כי הנוף שמול העיניים משפיע על הפעילות הנוירולוגית של המוח – ומעבר ממראה טבעי לנוף מתועש עלול לגרום לתחושת דחק אפילו מבלי שנהיה מודעים לכך. דיירים שמתגוררים בסמיכות לעבודות מדווחים על עייפות קבועה, מתח מוגבר ותחושת ניתוק מהמקום שבו הם אמורים להרגיש הכי בבית.

(מי עצר לשאול פעם – מה בעצם רוצים מרחוב יפו בירושלים שכל כמה שנים מתבצעת בו עבודה תשתית כלשהי?)

ומה בדרך חברון? במקום תנועה של מים – תנועה של דחפורים. במקום ציוץ ציפורים – צפצופי תמרורים וענני חול שמלטפים את המרפסות. דיירי דרך חברון חיים כרגע בתנאי קצה של עיר בהתפתחות. רק שיש בעיה אחת קטנה – הם אינם פרויקטים, הם בני אדם.