הם בכלל מביטים החוצה?
הציורים.
הם לא פונים פנימה?
רחוב דוד המלך בירושלים. זכוכית נוצצת. תאורה עדינה. פנים של אדם בצבע כחול על בד לבן. כתמי שמן יקרים יותר מהכנסה חודשית של אחות בבית חולים.
הגלריה מציגה, מישהו אולי ירכוש. אולי כבר רכש. תייר עם דרכון זר. אולי יהודי מאמריקה. אולי אף אחד. אולי זה רק סמל.
(ברור שמישהו כבר רכש יצירה, ואולי יש לנו רעיון כללי איפה יש מצב שהוא מתגורר בירושלים – שימו לב למה שהולך ממש כאן)
כי בחוץ –
ילד מקבל גביע לבן אחד בסופר.
חייל מחפש מבצע על חבילת פסטה.
אישה מחליטה אם לוותר על עגבנייה או על שכר דירה.
האמנות מוצגת מאחורי זכוכית.
גם המציאות.
אין כניסה בלי קוד.
הרחוב הזה היה פעם שייך לירושלמים. עוד לפני שהפך ל"שכונה של שגרירים". עוד לפני שחנויות הפכו לגלריות, ולוחות המודעות הוחלפו בלוחות מודרניים עם גופי תאורה ממותגים. פעם, היו פה מכולת, קפה שחור, שיחה עם שכן. היום – יש שקט. סטרילי. לא ישראלי.
יש רגע כזה בירושלים שבו אתה מבין שמה שאתה רואה – זה לא בשבילך. זה לא מוצג כדי שתבין. לא מתומחר כדי שתתקרב. זה נועד להיארז, להישלח. להיות מגולגל עם בועות ניילון ולצאת מהארץ. זו לא גלריה. זו תחנת מעבר. וגם העיר – אולי כבר כזו.
זו לא תל אביב. זו לא הרצליה. זו ירושלים.
אבל לפעמים, כמו כאן, גם ירושלים נראית כמו בועה שתלויה על חוט זכוכית.
השלט לא כתוב בעברית.
המחירים לא מתורגמים.
וגם הרגש, כנראה, לא מכאן.
(איך מרהטים בחכמה דירת חדר צפופה וקטנה בירושלים – כנראה לא עם יצירות של גלריה: ראו איך זה כן יכול לעבוד)
אין כאן תושבים.
יש רק בעלי דירות.
ושומר.
כשעוברים ליד, מביטים פנימה. לא כדי לקנות.
רק כדי לראות איך נראית עיר שכבר לא שלך.
