ערב שבת. שבוע בתוך מלחמת ישראל-איראן.
מרכז העיר ירושלים.
לא מוקדם מדי – ולא מאוחר.
אורות החנויות – חצי מאירים וחצי חשוכים.
המסעדות חתומות.
הרחוב עומד דומם, עם מנורה.
פה, בדרך כלל, עומדים תיירים.
פה מדברים בקול רם בעברית, באנגלית, בצרפתית.
פה, בדרך כלל – יש חיים.
אבל עכשיו –
אין.
(הווידאו הנדיר מרחבת אל אקצא – בגלל איראן: רק יונים נשארו להתפלל)
על הקירות – צללים.
בפנים – רק מסך כחול מואר.
מישהו שומר על דוכן – אבל לא יוצא.
השלטים מטים ראש.
התאורה הצהובה נראית כמו תפילה שלא נאמרה.
אפילו הריח של השווארמה נעלם.
רק טפטוף של נעליים נשמע מדי פעם.
אולי שוטר. אולי עובד ניקיון.
ואולי סתם אני.
העיר שידעה להיות רועשת – למדה לשתוק
תמיד אמרו שירושלים היא עיר של קונפליקטים.
אבל הערב – אין קונפליקט.
רק היעדר.
(וידאו: האיש ששר לעצמו ולרחוב הריק בצומת הכי מרכזי בירושלים – כבר ניצח את איראן)
הרחוב נראה כאילו הוא שואל:
מישהו עוד יבוא?
מישהו עוד יֵשב כאן?
מישהו עוד יֵצחק?
שבת שלום – וציפייה
השבת נכנסה, והעיר יצאה.
לא במונית, לא ברגל.
פשוט הלכה.
נשאר רק אור. ושקט. ורחוב שמחכה.
