הוא ניצב שם, מקושט בגוון צהוב, עטור בסרט ונושא את שמו של אלון אהל – אחד החטופים שנמצאים בשבי חמאס כבר יותר מ-600 ימים. אבל בכיכר ספרא, סמוך לבניין עיריית ירושלים, הפסנתר שלו עומד לבד. אף אחד לא מתיישב. אף אחד לא מנגן.
ברקע, מלחמה כוללת באיראן. הכרזה על מצב חירום בירושלים. סגירת חנויות, ביטול אירועים, רחובות שננטשו.
אבל הפסנתר נשאר.
והבדידות שלו צורחת בדיוק כמו הבדידות של אלון.
הוא מוזיקאי, בן 24, תלמיד מצטיין ובחור רגיש. והפסנתר שהוצב בכיכר נועד להנכיח את דמותו – לא דרך שלטים, אלא דרך הצלילים שאלון אוהב. אלא שעכשיו, גם הצלילים לא כאן.
(צמוד לכיכר ספרא ולפסנתר מתבצעות עבודות חפירה ותשתית לקו הרכבת הקלה בירושלים – כך זה נראה)
הפסנתר מדבר – והחברה שותקת
בחודשים האחרונים, ירושלים מוצפת בעשרות מיזמים, מכתבים, גרפיטי ופעולות מחאה למען החטופים. אבל ככל שהזמן עובר – תשומת הלב הציבורית מתפזרת. החטופים עדיין לא חזרו, אבל השגרה כבר חוזרת, אפילו אם היא מדוללת, חירומית, מפוחדת.
וכאן נכנס הפסנתר. הוא כבר לא רק סמל לאדם מסוים, אלא לבעיה רחבה הרבה יותר – חוסר הסולידריות שמכרסם בחברה הישראלית. האם באמת נוכל לשמור על ערבות הדדית בזמן מלחמה, או שהקול האישי יטבע ברעש הלאומי?
הפסנתר נטוש – לא רק בגלל שאנשים מפחדים לצאת מהבית. הוא נטוש כי משהו בנו התקהה.
כשהסולידריות נעלמת – החברה מתפוררת
לפי מחקרים עדכניים בתחום הסוציולוגיה, סולידריות חברתית נחשבת ליסוד מקיים של כל קהילה. בזמני חירום – היא זו שמונעת קריסה טוטאלית. אך כאשר היא נעלמת, התוצאה איננה רק בדידות – אלא התפוררות מוסרית ומבנית.
דו"ח שפורסם באוניברסיטת קיימברידג' מצא כי קהילות שבהן אובדן סולידריות התרחש לצד חרדות ביטחוניות – הפכו בתוך זמן קצר לחשדניות, אלימות וחסרות יציבות. דווקא ברגעים שבהם נדמה שהאיום החיצוני מאיראן הוא המרכזי – הסכנה הפנימית מתחילה לבקוע.
(10 דקות הליכה מכיכר ספרא – השכונה בירושלים שאין בה ולו ממ"ד אחד, אז כולם מתפללים באזעקות)
בין הכיכר לשבי – השתיקה מאיימת
במרכז ירושלים, עיר שתמיד הייתה רועשת, מתנגנת ומלאת חיים – ניצב עכשיו פסנתר דומם. וזה לא מקרי. כי אלון אהל עדיין לא חזר, ונדמה שגם האמון הציבורי בעצמו מתחיל להיסדק.
העיר לא באמת שותקת. אבל כששוכחים אדם – לפעמים גם כל השאר נשכח.
