בין סניף דואר לאוטובוס ירוק, עומד שלט ישן שמצביע על "לשכת גיוס". הוא מצביע, אבל אין למי. הגפן מטפסת כאילו מנסה לעטוף את הבושה. ברחוב רש"י שבירושלים, לא צריך דובר צה"ל שיסביר מה מצב השוויון — מספיק להסתכל.
פעם זה היה מקום חי. נערים באו עם ילקוט של חלומות, ויצאו עם צו ראשון, שני, גיבוש, מדים. היום, זו תמונה חיה למדינה שבה חלק אחד נלחם, והשני – נלחם על לא להילחם.
ברקע, הממשלה חותמת על "הבנות זמניות", "הסכמות רגישות", ו"מתווים שאינם מתווים". הכול בשביל להעביר עוד לילה בשלטון, עוד חצי כנסת. אף מילה על העומס ביחידות הקרביות, על המילואימניקים השחוקים, על ההורים ששולחים ילד אחד לקרבי וילד אחר לישיבה – ולא רק במובן הסוציולוגי.
האמת? המדינה כנראה לא מתביישת. להפך. היא פשוט הפנתה גב,
ואז תלתה שלט:
"לשכת גיוס".
מיקום סמלי מדי? לשכת הגיוס בלב שכונות הפטור
רחוב רש"י לא נבחר באקראי. הוא נמתח כמו קו תפר בלתי נראה בלב ירושלים החרדית – בין מקור ברוך, גאולה ורוממה. כל מי שמכיר את המפה החברתית של העיר יודע: זה לא סתם רחוב. זה גבול.
(את מי בדיוק אתם חולמים לגייס? בשכונה הזו בירושלים יש שלט שמסביר בדיוק כמה אין לכם סיכוי)
שכונת מקור ברוך עצמה הפכה בעשורים האחרונים למוקד חרדי מובהק, והסמטאות שמסתעפות ממנה מובילות ישירות למרכזי תורה, כוללים, ישיבות – ולתחושת נתק מוחלטת מהעולם שמתגייס. מי שצועד לרחוב רש"י בשביל הגיוס, עובר בשכונה בה כל חלון מכבה תקווה לשוויון.
גם גאולה ורוממה הסמוכות – עם חנויות הפאות, הדוכנים לשבת והחלונות והווילונות הסגורים – לא משדרות בדיוק את רוח "צו ראשון". יותר "ראש ישיבה".
ואולי דווקא בגלל זה, המיקום הזה צורב כל-כך. לשכת הגיוס עומדת כמו מגדלור שמאבד את משמעותו, מוקפת בים של חרדים שבשבילם הפטור הוא ברירת מחדל, והחוק – בגדר המלצה רחוקה.
"מה אתה מצלם פה? אף אחד לא מתגייס", אומר צעיר חרדי שעובר ליד השלט, בלי לעצור. "השלט הזה ישן יותר מהדודים שלי. אם אתה מחפש חיילים – תמשיך לרמות, שם אולי תמצא".
הוא מחייך וממשיך ללכת, כאילו אמר את הדבר הכי מובן מאליו.
וכנראה שכך זה באמת נראה מהשכונה: שלט למקום שלא באמת קיים, חוק שלא באמת נאכף, ומדינה שמעדיפה לא להסתכל — רק להצביע.
(הכי קרוב שאי פעם מישהו יגיע לגיוס חרדים – שכונת היוקרה שנבנתה על מחנה שנלר של צה"ל)
