ברחבת החורבה, מאחורי קופסת זכוכית עגולה, ניצבת מנורת זהב עצומת ממדים. לצדה דגלי ישראל קטנים, מולה משפחות מצטלמות, אבל הסיפור האמיתי – נמצא הרבה מעבר לתיירות.
מנורת הזהב שוחזרה בידי מכון המקדש לפי תיאורים מקראיים, במטרה לשמש בעתיד – כך לפי היוזמים – בבית מקדש שלישי. בינתיים, היא סגורה בתוך תצוגת זכוכית במרכז הרובע היהודי, הפכה לאתר צילום פופולרי, ולעיתים גם לסמל שמניע מחלוקות.
התמונה שצולמה השבוע (15.5) מתעדת לא רק את הפריט עצמו, אלא גם את ההתבוננות בו: משפחה עומדת מול הזכוכית, מצלמת, מצביעה. המנורה ניצבת כמרכז משיכה תיירותי – אבל המסר שהיא משדרת אינו תיירותי בלבד. עבור רבים, היא ייצוג חי של חלום לאומי, אחרית־ימים, ואפילו נקודת מחלוקת פוליטית.
(האם ירושלים מאבדת את הרופאים שלה? בכתבה הזו)
בין תיירות לתודעה יהודית־משיחית
המיקום – צמוד לבית הכנסת החורבה – אינו מקרי. זוהי נקודת מפתח במסלולי התיירות הדתיים בעיר העתיקה, ויחד עם זאת, סמל שנטען במשמעויות תרבותיות. לפי פרסומים של מכון המקדש, המנורה עשויה מזהב טהור במשקל של כחצי טון, ומוערכת בשווי של מיליוני שקלים. יוצריה מדגישים כי לא מדובר ביצירת אמנות – אלא בכלי פולחן לכל דבר.
המנורה הוצבה לראשונה ב־2007 על ידי מכון המקדש, והיא אחת השחזורים המדויקים ביותר של כלי המקדש לפי מקורות הלכתיים, ציורי חז"ל וכתבי יוסף בן מתתיהו. היא עשויה מזהב טהור במשקל של כ־43 ק"ג, עלות ייצורה מוערכת בכ־3 מיליון שקלים, והיא כוללת מערכת קשתות, גביעים וכפתורים על פי מפרט "המנורה האמיתית" המתוארת בספר שמות. הקופסה האטומה מזכוכית מחוסמת נועדה להגן עליה מפגעי מזג האוויר, השחתה ונזק אפשרי, והבסיס האדריכלי שלה תוכנן כך שתשתלב עם סגנון הבנייה של רחבת החורבה.
עבור העירייה והמבקרים, המנורה היא אטרקציה. עבור אחרים – היא הצהרה. ויש מי שרואה בה סמל שמשקף את הגבול הדק שבין היסטוריה, דת, ופוליטיקה. התוצאה: תיירים מצלמים, ילדים מצביעים, והעיר ממשיכה לנוע מסביבה – כאילו הייתה שם תמיד.
הלהיט הירוק והבריא בשוק מחנה יהודה בירושלים – בכתבה הזו
