ברחוב צר בפאתי שכונת גאולה בירושלים נתלה שלט מודפס היטב, בשלוש שפות: "בבקשה אל תעברו כאן בלבוש לא צנוע". עבור המבקר המזדמן מדובר אולי בבקשה מנומסת. עבור שאר הציבור – זהו תמרור. בדיוק בתקופה שבה בג"ץ דן מחדש בחוק הגיוס ובאפשרות להורות על גיוס תלמידי ישיבות לצה"ל – הפער זועק: המדינה מנסה לגייס את מי שחלקים בציבור שלו אפילו לא מוכנים לראות אותך עוברת מולם, אם אינך מתלבשת לפי כללי הצניעות.
בג"ץ, ממשלה ושלטון החוק: מה קרה מאז מרץ 2024?
בפסק דין תקדימי שניתן במרץ 2024, קבע בג"ץ כי אין עוד בסיס חוקי לפטור גורף משירות ביטחוני עבור תלמידי ישיבות. בג"ץ הדגיש כי כל הארכות החוק הקודמות נעשו בלא עיגון חוקי ברור – ומאז, המדינה נדרשת להחליט: לגייס או לחוקק? נכון לחודש מאי 2025, אין חוק חדש, אין מתווה מוסכם, ואין מדיניות גיוס אמיתית.
(הדרת נשים הגיעה גם אל החטופה ששבה מעזה: מי השחית את דיוקן הפנים של קארינה ארייב בתחנה המרכזית – וידאו פה)
בתוך הוואקום הזה, מתחדדת תחושת חוסר השוויון. צעירים משכונות אחרות בירושלים, מהפריפריה או מהחברה הדרוזית, מתגייסים ליחידות קרביות, לעיתים גם תוך הקרבת חייהם. בשעה שתלמידי ישיבות בשכונות כמו גאולה לא רק שאינם מתגייסים – אלא מציבים כלפי הציבור החילוני והמבקר רף נורמטיבי הפוך לחלוטין. השלטים בצניעותם המדומה מבקשים: אל תתקרבו. אתם מפרים את הקוד שלנו.
מרחב ציבורי או תחום חסום? הקרב על המדרכה
הסוגיה אינה רק משפטית. מדינת ישראל מצויה בליבה של התנגשות בין מושגי יסוד: מרחב ציבורי שוויוני, לבין זכות לקהילה נפרדת עם ערכים משלה. לאורך השנים, שלטים דומים בגאולה, במאה שערים או בבית שמש הביאו לעתירות חוזרות ונשנות, כולל התערבות של משרד המשפטים ומשטרת ישראל. אבל המציאות חזקה מהשלטון. העירייה מסירה, הדיירים תולים מחדש. הסימן – ברור: החוק כאן משני.
ברמה החברתית, מדובר בקונפליקט בלתי פתור: חברה המבקשת לאחוז בערכים דמוקרטיים ובו־זמנית לא לאכוף את עקרונותיהם במקום שבו צפויה התנגדות. הדבר יוצר מצג שווא של שלטון חוק, שבעצם מקבל מציאות של אוטונומיה מקומית. שלט על לבוש הוא לא רק עיצוב גרפי – הוא הצהרה פוליטית.
בין שלט לפסיקה – והפער שלא נסגר
האירוניה אינה במקרה. מדינה שמתקשה לאכוף את עקרונות השוויון בצבא, מתקשה באותה מידה להגן עליהם במדרכה. בדיוק באותו רחוב שבו עוברות משפחות תיירים מצרפת או מבקרים מתל אביב, תלה מישהו שלט שמבהיר: כאן לא תקבלו את אותם כללי המשחק. התחושה הזו, שבכל מקום בישראל חל חוק אחר – היא שמכרסמת באמון הציבורי, הרבה יותר מהוויכוח על דת ומדינה.
(צנגאוקר, מי? יש רחובות בירושלים שחיים בבועה מוחלטת ובתקופת זמן אחרת – פה בקושי שמעו על זה שיש חטופים)
הפער שבין לשון הפסיקה של בג"ץ לבין השלטים הפיזיים ברחוב, אינו רק סמלי. הוא משקף את מה שנכון לרגע זה: מדינת ישראל רוצה לגייס את כולם – אבל לא מצליחה אפילו לעבור ברחוב. לא במדים, לא בגופייה.
