ביום ראשון, 20.7.25, הובא למנוחות בהר הרצל בירושלים רב"ט דן שמשון מנדל פיליפסון ז"ל – חייל בודד בן 19, יליד נורבגיה, שהתאבד בבסיס ההכשרה של גדוד 202 בצנחנים.
רב"ט פיליפסון עלה לבדו לישראל במסגרת מתנדבי חו"ל, והתגייס לצה"ל מתוך שליחות אישית. לאחר שלושה חודשי הכנה במחווה אלון, הגשים את חלומו והתקבל ליחידת צנחנים לוחמת. הוא התגורר בקיבוץ בארות יצחק, השתלב בתוכנית רעות לחיילים בודדים, ונבנה בתוך מעטפת ישראלית חמה.
חבריו ומפקדיו תיארו אותו כחייל חרוץ, מופנם, אהוב ואחראי. הם לא שיערו שהוא נאבק לבד.
(שנאה בלב ירושלים – ממדרכה שקטה לנקודת רתיחה)
"צריך לחשוף – אבל בזהירות"
פרסום דבר מותו ברשתות ובאתרים הוביל מיד לדיון סוער:
האם יש לפרסם מקרי התאבדות של חיילים – או שמא זו סכנה מוסרית ובריאותית?
מצד אחד, עיתונאים, משפחות ופעילים חברתיים תובעים שקיפות. הם טוענים שדווקא ההסתרה היא זו שפוגעת בטיפול ובמניעה.
"אם לא נדבר על זה – איך נגן על הדן הבא?", כתבה אחת הפעילות.
מנגד, אנשי מקצוע מזהירים: כל דיווח עלול לשמש כטריגר לחיילים או בני נוער אחרים.
הנזק, הם טוענים, עלול להיות מיידי ושקט באופן טרגי.
אפקט ורתר או אפקט פפאגנו?
המחקר בנושא מורכב.
ב־1974 פרסם החוקר דייוויד פיליפס מאמר פורץ דרך, שהצביע על עלייה חדה בהתאבדויות לאחר סיקור מקרים בתקשורת. תופעה זו כונתה "אפקט ורתר".
בעשורים הבאים הצטברו מחקרים שתמכו בכך – במיוחד כשמדובר בדמויות צעירות או נערצות.
אך בשנים האחרונות מתגבשת גישה מאוזנת יותר.
סקירות עדכניות שפורסמו בכתבי עת רפואיים מובילים, כמו BMJ ו־The Lancet, מצביעות על כך שהשפעת הדיווח תלויה בצורתו.
כאשר כתבה אינה כוללת תיאורים גרפיים, נמנעת מהאדרה של המעשה, ומציעה מידע על מקורות תמיכה – היא עשויה דווקא להפחית סיכון. תופעה זו מכונה "אפקט פפאגנו", והיא מבוססת על מחקר של אוניברסיטת וינה שפורסם ב־2010.
ארגון הבריאות העולמי מבהיר: אין חובה להסתיר – יש חובה לדווח בזהירות, מתוך מודעות להשפעה.
(זעזוע במתחם התחנה בירושלים: "יש שואה בעזה")
ירושלים שותקת – והשאלה נשארת פתוחה
שורת קברים שקטים בהר הרצל מספרת את סיפורה של המדינה. ביניהם, נוספה כעת מצבה חדשה – של חייל שבא לבדו מנורבגיה, ונפל במלחמה של הנפש.
האם נוכל כחברה לדבר על כאב – מבלי להעצים אותו?
והאם לתקשורת מותר לשתוק – בעולם שבו שתיקה כבר מזמן לא מגינה על איש?
