אוהדי הפועל ירושלים צריכים להחזיק אצבעות לבית״ר ירושלים במשחק הליגה הקרוב נגד עירוני טבריה (שבת 4.4, 20:30 באצטדיון טדי). המשחק ייערך לפי מה שמסתמן ללא קהל, אלא אם כן תסתיים המלחמה, כך שהם לא יכולים להגיע לטדי ולעודד את בית״ר ירושלים, אבל הם בהחלט צריכים לקוות שהצהובים-שחורים ינצחו את טבריה, הקבוצה שמתחרה איתם על מקום בליגת העל בשנה הבאה.
האם השנאה לבית"ר ירושלים גוברת על הרצון להישאר בליגה?
נכון שהיריבות בין בית״ר להפועל ירושלים שורשית ואותנטית. שנים ארוכות של עוינות בין הצהובים לאדומים. מורשת הקרב של הדרבי הירושלמי ארוכה ומפותלת. נצח מסובי הוריד את בית״ר ליגה בדרבי האחרון שנערך בימק״א בתחילת שנות ה-90', ציון אוחנה תיקל בחריפות את אחיו אלי והקהל הצהוב שאג ״ציון כפרה על אלי״, מישל דיין שלח את יוסי מזרחי לעוף לחיבור בשביל לעצור את הכדור. אבל הרצון להישאר בליגה גובר על כל שיקול אחר, ואוהדי הפועל צריכים לשים מקל כביסה על האף ולעודד את בית״ר.
נכון שניצחון של בית״ר על טבריה יקרב אותה לאליפות, ואוהדי הפועל ממש לא רוצים לראות בית״רים צוהלים ועוד בשנת ה-100 למועדון שלהם, במיוחד אם הניצחון של בית״ר על טבריה עוד בסוף לא יעזור להם והם בכל זאת יירדו ליגה. ונכון גם שזה לא יהיה קל, אבל בחיים לפעמים אין ברירה, וצריך לבחור בין אפשרויות: אם חלילה הפועל תרד לליגה הלאומית, אין לדעת מתי היא תחזור. יש לה מאמן מצוין ונכון להיום גם סגל שהוא דרגה מעל הליגה הלאומית, אבל זה לא מבטיח דבר. קחו למשל את בני יהודה שעדיין לא חזרה לליגת העל, למרות שיש לה קהל תומך, בעלים עם כסף ומסורת מכובדת.
כי בכדורגל, כמו בחיים, שום דבר לא ידוע מראש. שבוע לאחר מכן בדרבי הירושלמי, ישובו אוהדי הפועל לשנוא כרגיל את בית״ר, אבל בינתיים במשחק הקרוב נגד טבריה הם בהחלט יכולים לזמזם את שורת המחץ מתוך המנון בית״ר שכתב זאב ז׳בוטינסקי בשנת 1932 – למות או לכבוש את ההר בית״ר.
