בשכונת מקור ברוך בירושלים, הסמוכה לשוק מחנה יהודה וללב העיר ההומה, רוב הדיירים מתגוררים ללא מיגון ותחת איום הסכנה. זהו המצב – יוני 2025: השכונה הזו, שהיא אחת הוותיקות בירושלים ונמצאת בסמוך לגאולה ומאה שערים, איננה ממוגנת ברובה ברקע מבצע "עם כלביא" והמערכה מול איראן.
מדובר בשכונה שעדיין קיימות בה אפילו מספר מכולות, קיוסק, גני ילדים וירקן. רחובותיה של מקור ברוך צרים: כפר נחום, כנרת, מודיעין, פקיעין ואחרים – כולם מתפתלים בתים בני מאה שנה. רבים מהם טלאים על טלאים – ולרובם אין ממ"ד, אין מקלט ולא חדר מדרגות.
שושי פיינגולד, אם לשמונה המתגוררת במקור ברוך, אומרת ל"ירושלים אונליין": "יש מדרגות חיצוניות, מה זה שווה? הבית שלנו נבנה ב-1930 מה כבר אפשר לצפות?".
(מה קרה כשהודיעו לקהילות בתי הכנסת בירושלים שהכל סגור בשבת ונשארים להתפלל בבית?)
טילים? אין מה לעשות
מרבית תושבי מקור ברוך חרדים, והשכונה מסתמכת על עזרה הדדית ותחושת שליחות – אבל כשמתחילות האזעקות, הילדים בוכים והאימהות משקשקות, אז גם לקרוא תהילים זה לא מספיק.
ברחוב מיוחס הפורץ לשוק מחנה יהודה גרות משפחות מבורכות בילדים.
מה עושים בזמן אזעקה? אני שואלת.
התשובה שאני מקבלת, מפחידה:
כלום! נשארים באותה נקודה בבית, היכן שנמצאים.
(בין האזעקות – הילדים של ירושלים מקבלים רגע של צבע)
מרחב מוגן מתחת לסינר
בתי השכונה עברו את מלחמת ששת הימים, יום כיפור ומבצעים צבאיים אחרים, אך איומי טילים כמו שידענו לאחרונה, גם תושביה הוותיקים של מקור ברוך לא הכירו. היכן יבנו ממ"ד או מקלט, כשמכונת הכביסה נמצאת מחוץ לבית? היכן ימצא מקום מוגן, כשהבויילר, מצא את עצמו ליד דלת הכניסה?
רחוב תחכמוני הסמוך מחולק לברי המזל שהיה לאל ידם לרכוש דירות יוקרתיות, חדשות וחמושות בכל אמצעי המיגון והנוחות. אלו בנויות לתלפיות – אך ממול, בתים משנת 1956.
"זו לא שכונה אחת", אומרת לי אחת הצעירות השוכרת חדר בשכונה. "אלו הן שתי שכונות, אחת ממוגנת, ואחת נטושה".
חני גרינבוים גרה בסוף רחוב הטורים. אמא לחמישה. היא נשארת בכל התקפת טילים בבית, והילדים מאלתרים מקומות מיגון. צביקי מתחת לשולחן. יוסל'ה בין הארון למיטה והבנות מתחת לסינר של אמא. אין שום מרחב מוגן מהרפרטואר המוכר.
מששת הימים – אותו דבר
האמת, אני עצמי חוויתי חוויות דומות במלחמת ששת הימים.
משפחתי, בת חמש נפשות ברחוב רש"י, בית עם שני חדרים, פלוס אחיינים – זוג תאומים בני חצי שנה.
"התמגנו" בחדר שנבחר על ידי הוריי כבטוח יותר. לא אשכח את פרצופו של אבי שיצא מהמטבח הסמוך עם פלפל הגמבה שנתקע לו בפה, אחרי שהפגז הראשון נחת ברעש אימתני בכביש לידנו. זה היה קלסתרונו של הפחד וביקורה של האימה.
(מדינת ירושלים הוקמה מתחת לאף של רוב המדינה ובמיוחד של התקשורת של תל אביב)
שנים עברו מאז, חלקי שכונה בודדים עברו שינוי, אך רובה של מקור ברוך נשאר כפי שהיה. נראה לי שבתי השכונה החד קומתיים הישנים, חסרי מיגון לא רק מהטילים האיראניים, הם גם חסר מיגון מגשמי החורף העזים, מהרוחות והסערות. מסתבר שמיגון כהלכה בארצנו, הוא לגמרי פריווילגיה.
