רוב הכתבות על ירושלים בשבת נראות אותו דבר. כותרות נוצצות כמו "5 מקומות בילוי פתוחים בשבת" או "המסעדות שלא תאמינו שעובדות", כאילו העיר כולה הפכה לתל אביב הקטנה. אלא שכשהולכים ברגל, עם מצלמה ודף פתוח בראש – מגלים את ההפך.
רחובות ריקים, סורגים מוגפים, שלטים שחוזרים על עצמם: "סגור בשבת". זו לא תופעה – זו מדיניות. וזה לא יוצא דופן – זו הנורמה. השבת בירושלים לא נחבאת – היא נוכחת. שקטה, ברורה, בלתי ניתנת להחמצה.
בין קניון סגור לרשימת מקומות מומלצת מדי
בעוד חלק מהמקומונים הירושלמים עסוקים בהמצאת אינספור גרסאות של אותה רשימה ממוחזרת – אנחנו בחרנו להסתובב דווקא בין הדלתות הסגורות. למה? כי שם נמצא הסיפור.
החנות הסגורה במדרחוב הצדי במרכז ירושלים, עם הסמל "enjoy life" בצחוק דומע, הסופר שמכריז באנגלית ובעברית על נאמנות לשבת, והחנויות ברחוב אגריפס, רחוב יפו, קטמון, גאולה, נחלאות – כולן שותקות.
זה לא שלא קורה כלום – זה שהעיר בוחרת שלא לקרות.
אז הנה, גוגל:
אם מישהו מחפש מה פתוח בשבת בירושלים – זו לא הכתבה שהוא ציפה למצוא.
אבל אם הוא מחפש אמת – הוא הגיע למקום הנכון.
(איך נראתה ירושלים בשבת שעברה בשעת לילה – בכתבה הזו)
שבת בירושלים היא לא המלצה – היא זהות
הציבור בעיר שומר שבת – לא כי הכריחו אותו, אלא כי זו הרוח. גם מי שלא מקפיד, לא מצפה לפעילות. חלקים שלמים מירושלים מתנהלים מתוך הבנה שיום השבת הוא זמן של עצירה. ודווקא בתוך העצירה הזו מתגלה עיר אחרת – פחות שיווקית, יותר אמיתית.
אז אולי הגיע הזמן להתחיל לשאול לא מה פתוח בירושלים בשבת, אלא מה סגור. כי העיר הזו לא מחפשת רק תיירות – היא מחפשת משמעות.
