פרפורי האליטה האחרונה בירושלים: הקרב של בית הכרם כבר אבוד

ביום חם אחד, בשכונה ירושלמית שקטה, נחתה המציאות הישראלית במלוא עוצמתה: הפגנה צנועה של תושבים מול בית שר, מעצר של אשת אקדמיה מקומית, וטענות על השפלה מיותרת – וכל זה על רקע מלחמה עם איראן שמטלטלת את המדינה כולה.
הגבול בין מחאה אזרחית להתנגשות עם סמכות – נמחק.

ביום ראשון, 22 ביוני, בצהריים, התכנסו עשרות בודדות מתושבי בית הכרם ברחוב המייסדים. חלקם גמלאים, ילדים, הורים – עם שלטים ושירים. ההפגנה כוונה אל שר הכלכלה ניר ברקת, שמתגורר ברחוב, ולטענת המוחים נועדה "כדי שלא ישכח את החטופים בעזה".

(הפסנתר של אלון אהל בכיכר ספרא נטוש – כמו אלון עצמו)

באופן מפתיע, נעצרה דווקא ד"ר רננה קידר – תושבת השכונה, שלא השתתפה בפועל בהפגנה, אלא עמדה לטענתה ברחוב סמוך לביתה. בהמשך, כך טענה, נלקחה לתחנת משטרה, נחקרה, ועברה לכאורה חיפוש בעירום. "השפלה", כך תיארה.

אבל לא זה הסיפור כולו.
ולא רק השר ברקת עומד כאן במוקד.

שכונה אחת מול עיר שלמה

בית הכרם היא לא עוד שכונה ירושלמית. היא הסמל האחרון של האליטה הליברלית בעיר. שכונה שהוקמה ב־1922, עם בתי אבן, מדרכות מוצלות ואידיאל ציוני חילוני מובהק. כאן גרו פרופסורים, אנשי תקשורת, סופרים. במשך עשורים, זו הייתה ירושלים “של פעם” – אשכנזית ברובה, חינוכית, פלורליסטית.

אבל העיר השתנתה.
ובית הכרם נשארה לבד.

הקרב האבוד על העיר

מבחינה דמוגרפית, ירושלים כבר מזמן לא בידי האליטה הישנה. כל בחירות – תמונת מראה: השכונות החרדיות והדתיות־לאומיות הולכות ומתרחבות, והאחוז החילוני מתכווץ.

בין גבעת שאול לרמת שלמה, בין רמות לפסגת זאב – ירושלים משנה את פניה. לאט, אבל בהתמדה. ובית הכרם? היא הגטו האחרון. לא סתם חילונית – אלא מנותקת, לעיתים אפילו מגוחכת במאבקיה.

(גם במשכנות האומה לא להיט – רחוב מבקר המדינה בעיר שלא ממש מעודדת ביקורת)

מחקרים: ירושלים משתנה – ואין דרך חזרה

דוחות דמוגרפיים שפורסמו בעשור האחרון, ובהם של הלמ״ס, מכון ירושלים למחקרי מדיניות וגופים אקדמיים נוספים, מצביעים על מגמה עקבית: ירושלים מתרחקת מהיותה עיר פלורליסטית ומתגבשת לכדי מתחם דתי־לאומי וחרדי מובהק.

הנתונים אינם מוטלים בספק: בעוד שיעור הריבוי הטבעי במגזר החרדי בירושלים הוא מהגבוהים במדינה (למעלה מ־4 ילדים למשפחה בממוצע), במגזר החילוני השיעור צונח – ולעיתים אף שלילי – בשל הגירה שלילית קבועה, בעיקר של צעירים. מדי שנה עוזבים את העיר כ־8,000 תושבים חילונים, ומספר דומה של דתיים או חרדים מצטרפים.

לפי תחזיות שמרניות, עד שנת 2030, החרדים צפויים להיות הקבוצה הגדולה ביותר בעיר. במקביל, אחוז התלמידים החילונים במערכת החינוך הממלכתית בירושלים צנח אל מתחת ל־20%, וממשיך לרדת.

המשמעות, לפי החוקרים: המאבק התרבותי בירושלים כבר הוכרע מבחינה מספרית. כל קריאה ל"חילוניות בעיר" נשמעת יותר ויותר כקריאת שימור היסטורית – לא כעמדה בעלת כוח פוליטי של ממש. שכונות כמו בית הכרם, רחביה, המושבה הגרמנית ותלפיות הופכות לשיירים של זהות, מוקפים במציאות דמוגרפית חדשה.

(שכונת גילה גם מנסה לעמוד איכשהו על שימור ליברלי: כרגע, מצב קשה אך יציב)

ברקת זה רק הטריגר

הפגנת הילדים והגמלאים מול ביתו של שר הכלכלה ניר ברקת לא הייתה מקרית. ברקת – לשעבר ראש העיר – הוא סמל למהפכה השקטה. מי שחלם על “ירושלים המאוחדת” והצעיד אותה אל עידן לאומני־שמרני מובהק.

הזעם על מעצרה של קידר שיקף משהו עמוק יותר: תחושת ניכור. תחושת אובדן שליטה. תחושת תבוסה.

בתמונה המצורפת לכתבה מופיע שלט פשוט: “בית הכרם”. הוא עומד דומם בלילה הירושלמי, מוקף עצים, ליד תחנת השכרת אופניים. הכול מסודר. הכול נקי. הכול הולך ונשכח.

כי ההיסטוריה – כמו השלט הזה – אולי עדיין עומדת,
אבל אף אחד כבר לא שואל לאן היא מצביעה.