זה קרה ברחוב יפו, העורק הסואן ביותר בבירה. על קיר גדול שמציג תמונה ישנה של ירושלים, מתחת לשלט "רחוב יפו" וממש לצד סדרת תמונות של חטופים בשבי חמאס בעזה – הופיעה מדבקה אחת כחולה, פשוטה, שניסחה מחדש את הרחוב כולו: "רחוב המפקיר".
בעיר אחרת זה אולי היה נתפס כגימיק גרפי. בירושלים, זו אמירה רועמת של מיעוט. כבר יותר מעשור שהרוב הפוליטי בעיר ברור ויציב – ימין, דתיים, חרדים. בבחירות המקומיות והארציות כאחד, מפלגות הימין הדתי־לאומי, ש"ס ויהדות התורה שולטות בקואליציות, ונהנות מאלקטוראט דומיננטי בירושלים. הסיעות החילוניות־ליברליות מצטמצמות בכל מערכת בחירות, ותושבים בעלי קול שונה הופכים למיעוט כמעט סמוי.
אבל אז בא הרחוב. על קירות, שלטים ותחנות – דווקא במרחב הציבורי, שלא מבוקר בקלפי – חוזרים שוב ושוב סימנים של מחאה אורבנית: סטיקרים, גרפיטי, תיוגים. רובם אינם חתומים. חלקם קצרים, חדים, מייאשים. "המפקיר" הוא רק האחרון שבהם.
"אני רואה את זה כהתעקשות על נוכחות", אומר דניאל, תושב מרכז העיר. "זו לא הפגנה. זו עקביות. מי ששם את המדבקה הזו אמר – אני עדיין כאן. אפילו אם נותרנו מעטים".
האם נתניהו רושם ניצחון על המחאה בירושלים? מה קורה ברחוב כספי בעיר – בכתבה הזו
והמיקום לא מקרי: רחוב יפו הוא לא רק תחבורה – הוא דופק הזהות של ירושלים. מהכנסת ועד שוק מחנה יהודה, מהרכבת הקלה ועד העירייה – זה הציר שכולם רואים. כשבצדו של שלט חטופים מופיעה פתאום הכרזה "רחוב המפקיר" – זו לא סתם אמירה פוליטית. זו אמירה מוסרית, אישית, שמבקשת להיקרא על ידי העוברים והשבים – גם אם לא להסכים.
האם מיעוט יכול לשנות עיר? לא בטוח. אבל הוא בהחלט יכול להזכיר לרוב שהיא לא רק שלו.
במקום עוד מכונות של מלחמה – מה דעתכם על תותים לבנים מתוקים ליד שוק מחנה יהודה? בכתבה הזו
