בירושלים ובכבישים המובילים אליה, על רקע מבצע "שאגת הארי" והמלחמה עם איראן, יש בשבועות האחרונים רגעים שבהם הכול פשוט נקטע. אזעקה. מכוניות בולמות, דלתות נפתחות, ואנשים יוצאים במהירות אל שולי הדרך. זה קורה במיוחד באזור שער הגיא, מקום מלא זיכרונות, שבו רכבים עומדים בצד כאילו ננטשו. הנהגים והנוסעים מחפשים מחסה מיידי, נכנסים לתעלות, נדחקים מאחורי סלעים ולעיתים פשוט נצמדים לעץ הקרוב ביותר. הכול קורה בשניות ספורות, מתוך דחף הישרדותי ברוטלי שמכתיב כל תנועה. ברגעים האלה כל העולם סביבם נעצר, הרחובות והמכוניות כאילו מחכים, והשמיים נראים פתוחים ורחבים יותר מכל זמן אחר. כל עצירה כזו היא רגע אישי שבו כל אחד מתמודד עם הדרך בצורה הכי אמיתית שלו. במקביל, יש גם תחושה מוזרה של קהילה, כי כולם בבת אחת הופכים לפועלים באותו תיאטרון של חירום, חלק ממשהו גדול מהחיים של הכביש הזה. ואולי זו הסיבה שהרגע הזה נשאר חרוט בזיכרון, שילוב של פחד, אדרנלין ומין הרגשה כמעט טהורה של חיים שנמשכים בדיוק כאן ועכשיו.
איך שיירות באב אל וואד הפכו לעצירות אזעקה בדרך לירושלים?
המראה הזה מהדהד בשירו של חיים גורי, "באב אל וואד", שנכתב על שיירות הלוחמים והאספקה שנאבקו להגיע לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. גם אז הדרך לא הייתה רק מעבר אלא זירה של מתח וסכנה, תחת אש. אז היו אלה שיירות משוריינים, היום מכוניות פרטיות, אבל התחושה דומה להפליא. הדרך לירושלים נושאת שכבות של עבר והווה שמתערבבים זה בזה, וברגעים כאלה נדמה שהזמן מתקפל. ההיסטוריה אינה רק סיפור רחוק אלא נוכחת בכל תנועה, בכל עצירה, בכל דלת שנפתחת לרגע. הרגע הזה הופך את הכביש לבמה, ואת האנשים בו לשחקנים שנכפים להצגה קצרת מועד, שבה כל תנועה מדויקת ומלאת משמעות. במקביל, הרעש של המנועים המופסק, הרוח החודרת אל תוך העצים והשקט המפתיע שיורד על הדרך נותנים תחושה כמעט פואטית, כאילו הזמן עצר כדי שנוכל לראות את עצמנו ברגעי אמת. כל עצירה, כל מבט סביב, הופך לזיכרון אישי שמשתרבב לתוך ההיסטוריה של המקום, כאילו העצים והסלעים זוכרים את כולם שעצרו כאן לפעם הראשונה.
למה אנשים מתחבאים מאחורי עצים בזמן אזעקה בכביש לירושלים?
ובתוך כל הסערה הזו, יש רגעים כמעט ילדותיים של פשטות. אנשים עומדים מאחורי עץ דק, מצמצמים את גופם, כאילו ההגנה שהיא מעניקה יכולה באמת להסתיר אותם. קשה שלא לחשוב על מיץ פטל, על האריה והג’ירף שמשוכנעים שאם הם לא רואים, גם לא רואים אותם. יש בזה משהו עמוק ואנושי. לא רק מחסה פיזי אלא גם מקום פנימי של שקט ושליטה, אשליה קטנה שמרגיעה לרגע את הלב. ברגעים האלה, בין דפיקות הלב לבין העץ, אפשר כמעט להרגיש את הילד שבתוכנו, שמחפש מקום שבו הכול פשוט, מוגן ומרגיע. ולרגע, אפילו אם העץ דק ושביר, התחושה היא שהעולם נעצר מחוץ לו, וכל פחד, כל דאגה, נשארים שם, רחוקים מספיק כדי שנוכל לנשום. לרגע אחד נוצרת פה מעין קסדה פנימית של בטחון, מקום שבו גם מבוגר יכול להיות כמו מיץ פטל או האריה והג’ירף – קטן ומוגן בתוך הרגע, מלא תחושת פליאה והקלה בו זמנית.
