בימים אלו, שזירת מרכז ירושלים עוברת שיבוש תחבורתי דרמטי, גם ללכת להתפלל בכותל המערבי בירושלים – הופך למסע של אמונה, זיעה והסתייעות בתחושת התמצאות במסלול רב פיתולים.
אני עולה על אוטובוס, שוב יורדת, נזכרת כי אין רכבת קלה בתפקוד מלא, אז הולכת ברגל, שוב עולה, שוב יורדת, שוב הולכת. הריטואל הזה הופך להיות בלתי נפרד מהמסע השבועי שלי אל הכותל המערבי. כך, למשך 14 שבועות, שבהם תשובש הרכבת הקלה בירושלים לרגל שיפוצים והתחברותה לקווים חדשים, הדרך לכותל שהיתה חלקה, קלה וזורמת – הופכת למסע מפרך, מורכב ממקטעים של הליכה, ושוב אוטובוס, ושוב הליכה, אוטובוס והליכה.
(עוד מעט החופש הגדול ואולי תרצו לטייל עם הילדים לכותל – אלא אם כן אתם מאלו שנותנים קרדיט בבית ספר של החופש הגדול – פה)
עד לא מזמן, לפני "המפץ הגדול", ירדתי בתחנת כיכר ספרא, והלכתי ברגל לאורך השדרה המובילה לשער יפו, הרובע הארמני, סיינט ג'יימס, ירידה לרובע היהודי – והינה הכותל. וכעת, אחרי ריסוק המסילה – שאיך לא חשבו מראש מה לעשות כדי לא להרוס מה שנבנה במשך שנים – פשוט אלוהים ישמור. להגיע מהשכונות לקווים שהוכשרו לחקות את מסלולה של הרכבת הקלה, יש ללכת וללכת וללכת ורק אחרי המון צעדים שמראה הפדומטר תגיעו לכיכר ספרא, ומשם ממשיכים ללכת.
אין רכבת, אין צל – ויש דרך שמתעלה על הכול
כבר נכתב על הקושי שהוטל על ירושלים, בעקבות השבתת הרכבת הקלה: עומסי תנועה, מעברים מאובקים ורועשים להולכי דרך, והמתנה ארוכה לאוטובוסים שאינם מגיעים. וכשמורידים את הרגל מהאוטובוס השלישי בצהרי יום חם בכיכר צה"ל, אחרי סיבוב ענק ומקיף את כל קינג ג'ורג' וגן העצמאות, מחכה הדרך אל הכותל. זו לא רק עבודת רגליים, זה מסע של אמונה שגורמת להשתתף בצעדה של עצמך ולהגיע אל מחוז חפצך.
וכשתגיע – זהו סוף סוף המקום בו נפתחות ריאותיך הנושמות אוויר קדוש, ממריץ, משדר אנרגיות חיוביות ומשמחות. סוף סוף המקום הקדוש, הנצחי – כל ההיסטוריה של עם ישראל, כולל תוכנו של ספר ויקרא, עוברת דרך הלב והרגשות באופן הכי אמיתי. ולא משנה העובדה, כמה פעמים פקדת את הכותל – התחושה היא אותה תחושה.
אני מודה – היו עד להגעה רגעי תסכול. רגעים שאמרו לי לוותר, לחזור ולדחות את הביקור בשרידו המערבי של בית המקדש, עד שהרכבת הקלה תחזור לאיתנה.
אך משהו קורה!
התיירים החולפים לצידך בנחת עם כובעים מתאימים וחמושים בקרם הגנה, כאילו מעבירים מסר: לא נורא, נתגבר, עוד נגיע אל הקיר הזוהר.
ההליכה לצידם מכניסה קצב וריתמוס אחר. סוג של הסחת דעת מתלאות העבר הלא רחוק. החום הלוהט, כבר לא נחשב, וגם הזיעה הניגרת נעלמת במהירות. נופם של החומה, המגדלים, הצריחים, הכנסיות והמסגדים, הופך את הקושי למדיטציה. הדרך הפכה לחלק מהתפילה עצמה.
(מה בעצם הם עושים שם עם הרכבת הקלה – עד מתי ואת מה מרחיבים ולאן? מתי ירושלים בכלל תחזור לעצמה? כאן)
הכותל, יותר מחומה, יותר מתחבורה, וגם יותר ממזגן. מניחה את ידי עליו, ומרגישה קור מעיר ומחייה, כמו כוס מים קרים במדבר לוהט.
והכל משתנה.
העייפות מתפוגגת, התסכול נעלם ותחושה של שקט נפשי והתעלות מציפה את הלב. זהו רגע שטלאי ותלאות הדרך התחברו למשמעות עמוקה וברורה. הקשיים שמתגברים עליהם, העמידות בפני המיני טירונות – קטנים מול האמונה והדבקות.
