בועת החינוך הירושלמית מתפוצצת ברחוב. במשך שנים סיפרו בעיר על תוכניות, תקציבים, בתי ספר ייחודיים, מסלולי מצוינות ויוזמות שאמורות להצמיח כאן דור ערכי ומעורב. אלא שהחיים אינם מצגת והרחוב אינו טקס חלוקת תעודות. כשהאלימות נעשית שפה, כשהפחד מחליף סמכות וכשמבוגרים מעדיפים להשפיל מבט מול צעירים כדי לא להסתבך, קשה להמשיך למכור לציבור סיפור נוצץ על מערכת חינוך מצליחה.
בירושלים של השנים האחרונות, הערה קטנה עלולה להרגיש כמו הימור. מישהו נדחף בתור בסופר, חוסם חנייה, צורח ברחוב או מגיב באגרסיביות לצפירה בכביש, והאדם שמולו כבר לא בטוח שכדאי לפתוח את הפה. לא מפני שההתנהגות מקובלת, אלא משום שאיש אינו יודע כיצד ייגמר ויכוח שהתחיל מכלום.
רצח בניהו רזי בשכונת נחלאות אינו מוכיח לבדו שדור שלם אבד. אבל הוא מצטרף לאווירה שקשה להתעלם ממנה: שוטטות לילית, שתיית אלכוהול, חבורות צעירים חסרות מסגרת, קללות, רגישות קיצונית לכל מבט או הערה ובעיקר תחושה שהגבול בין מריבה מטופשת לאירוע קטלני נעשה דק מדי.
ירושלים אוהבת להתגאות במערכת החינוך שלה. יש בה בתי ספר מכל זרם, תוכניות מנהיגות, מסגרות העשרה, טקסים, פרסים ומצגות שמספרות על השקעה בדור העתיד. אלא שמחוץ למצגות קיימת עיר אחרת, שבה מבוגרים בולעים את הכעס ושותקים רק כדי לא להסתבך עם חבורה של צעירים שאיש אינו יודע כיצד תגיב.
כיצד הפכה ירושלים מעיר של תוכניות חינוך לעיר שמפחדת להעיר לצעירים?
הפער מתחיל במה שנוח למדוד. קל לספור כיתות חדשות, שעות תגבור, אחוזי זכאות ותוכניות חינוכיות. הרבה יותר קשה לבדוק מה קורה לאחר שהלימודים מסתיימים, מי מציב גבולות, מי נמצא ברחוב עד השעות הקטנות, מי שותה ומי כבר התרגל לכך שאלימות היא דרך לגיטימית לפתור עלבון.
וזה בדיוק המקום שבו האשליה קורסת. מערכת חינוך אינה נבחנת רק במספר התלמידים שעברו מבחן או במספר הסרטונים החגיגיים שהועלו לרשת, אלא גם בשאלה איזה אדם יוצא ממנה אל הרחוב. כשצעיר אינו מסוגל לשאת תסכול, מפרש הערה כהשפלה וצפירה כאיום, הכישלון כבר אינו של משפחה אחת או בית ספר אחד. זהו כישלון עירוני שנמצא מול העיניים.
רצח בניהו רזי הפך בתוך זמן קצר מחקירת אירוע אלימות לחקירה מסועפת נגד שורה ארוכה של חשודים, ובהם גם קטינים. כבר בלילה הראשון נעצרו שישה חשודים, ובהמשך הורחב מעגל המעצרים בעקבות חשדות למעורבות ברצח, לשיבוש ראיות ולסיוע לחשודים נוספים. בתום החקירה הוגשה הצהרת תובע נגד שבעה מהם, לקראת הגשת כתבי אישום. העובדה שגם צעירים כל כך נקשרו לפרשה הקטלנית אינה פרט שולי, אלא עוד סדק בתמונה היפה שירושלים אוהבת לצייר על הנוער שהיא מגדלת.
ממשטרת מחוז ירושלים נמסר: "חוקרי ובלשי היל"פ פעלו סביב השעון תוך חקירה אינטנסיבית לצד פרקליטות מחוז ירושלים, ובסיוע גורמים נוספים במחוז, על מנת לגבש תשתית ראייתית נגד המעורבים".
המשטרה יכולה לעצור חשודים והפרקליטות יכולה להגיש כתבי אישום. הן אינן יכולות לתקן לבדן תרבות של זלזול, היעדר גבולות ופחד ציבורי. כל עוד ירושלים תמשיך להתפאר בכמות התוכניות ותסרב להביט בתוצאה ברחוב, אשליית החינוך המוצלח תמשיך להתנפץ בכל פעם מחדש.
