היא לא נוזלת, היא לא בוערת, ואין לה שום ערך בשוק הסחורות – ובכל זאת, נדמה כי מישהו בירושלים ממשיך לחפש נפט. בורות עמוקים נפערים בלב רחוב יפו, הגדרות צצות, עמודים נעקרים, ומרצפות חוזרות ומתחלפות כאילו כל העיר הפכה לתעלת בלאומילך אחת ארוכה. זוהי ירושלים של הקו הבא: לא רכבת, לא קו, רק תקווה שאולי הפעם זה יעבוד.
כמו ב"גבעת חלפון", גם כאן נדמה לפעמים שיש מי שממשיך לחפור מתוך אמונה עיוורת בהימצאותו של נפט, או לכל הפחות – מתוך תקציב מאושר. מי שעובר היום ליד תחנת יפו, לא יכול שלא לעצור ולתהות: מה בדיוק מחפשים כאן? שלט מתכתי שמודיע "זהירות: בור פתוח" מתנוסס בגאווה, כאילו מדובר באנדרטה. אלא שאין כאן לא כבוד ולא פתרון תחבורתי – רק עוד שכבת בטון שהוסרה, ועוד שכבת תסכול שהתווספה.
(אולי באמת דווקא לא במקרה מאמינים פה שימצאו נפט: המרחב הציבורי בירושלים מקדם חזרה בתשובה?)
כשהעיר מחכה – והקו לא מגיע
הקו הכחול של הרכבת הקלה, שאמור לחבר את גילה בצפון עם רמות בדרום דרך מרכז העיר, הפך בינתיים לסמל מקומי של "בקרוב אצלכם". הבטחות נזרקו לאוויר, תרשימים פורסמו, קבלנים גויסו – אבל השטח עצמו ממשיך להזכיר יותר אתר ארכיאולוגי מאשר פרויקט תחבורתי.
רחוב יפו, הרחוב המרכזי והסמלי ביותר של הבירה, הפך בינתיים לזירה של תמרורים זמניים, חפירות עמוקות וסלוגנים עירוניים. מי שחשב שבשנת 2025 כבר נעוף מהתחנה בקלות – מגלה שבינתיים אנחנו תקועים עמוק באדמה.
ומה אומרים התושבים בירושלים? חלקם כבר פיתחו קהות חושים. אחרים מצלמים, משתפים, ומוסיפים ממים בסגנון "אולי באמת נמצא כאן אוצר". יש גם מי שממשיכים להאמין: שהקו יגיע, שהעיר תשתפר, ושהבור ייסגר – אולי אפילו לפני שהחורף הבא יהפוך אותו לבריכת איסוף.
אם לא תחנה – לפחות סיפור
רחוב יפו תמיד ידע לשלב בין דמיון למציאות. פעם עברו בו גמלים, אחר כך אוטובוסים, ובשנים האחרונות – טרקטורים ומערבלי בטון. אולי אין כאן נפט, אבל יש פה סיפור. סיפור ירושלמי שכולו תקווה, עקשנות, ובור פתוח שלא מוכן להיסגר. וזו כבר התחלה טובה לכל קו.
(ירושלים נראית מפחיד, כמו אחרי נפילת טיל – רק שזה לא בגלל החות'ים, אלא בגלל החלטה עירונית – וידאו בלעדי)
