על רקע כ-150 חטופים בעזה: אתם יודעים מה התאריך היום?

רבים בישראל, ובעולם, כנראה לא בהכרח ישימו לב לתאריך הספציפי הזה – ככה זה, דברים הופכים עם הזמן מטושטשים.

היום, שני, ה-16.10.2023, יום השנה ה-37 לנפילתו בשבי של הנווט רון ארד.
37 שנים.
ובמלים – שלושים ושבע.
מאז ה-16.10.1986.

סא"ל רון ארד היה בן 28 בעת שנפל בשבי הארגון השיעי אמל בלבנון. באותה תקופה, בדומה למה שקורה היום בעניינם של כ-150 חטופים בידי חמאס בעזה, היה נדמה לישראל ולעולם כולו שעסקת חילופי שבויים היא רק עניין של זמן מה. למעשה, עד שנת 1988 עוד דחתה ישראל מספר קטן של הצעות כאלו ואחרות לעסקאות.
לבסוף, נעלמו עקבותיו של ארד. מאז 1988, שנתיים לאחר שנפל בשבי, ועד היום, הוא נחשב לנעדר.

האם ישראל יכולה להבטיח כיום כי כל אנשיה ישובו מעזה? האם ישראל לפחות יכולה להתחייב כי לגבי כל אחד ואחת מהם ייעשה מהלך צבאי או מדיני? בכל אופן, הסתגלות למצב אינה יכולה להיות אופציה.

המקרה שובר הלב של רון ארד – שאמו בתיה ז"ל לא זכתה לראותו חוזר עד מותה בשנת 2002, ומנגד, יבדל"א אשתו תמי ובתו יובל, חיות את חייהן מבלי לדעת את סופו של הסיפור – הוא דוגמא טראגית ליסוד אמון שאסור שיישבר בין הכלל לפרט, בין הציבורי לאישי.
אסור למדינה שלא להשיב הביתה את אנשיה, ויהי מה. פשוט כך.

רון ארד הוא פצע פתוח בחברה הישראלית.
או לפחות היה פצע פתוח.
מפני שנדמה כי הציבוריות מסתגלת להכל.
וגם להיעלמותו של ארד הסתגלה החברה הישראלית.

ואמנם, צה"ל וארגוני ביטחון נוספים של ישראל ערכו מבצעים אינספור על מנת להשיג מידע על גורלו של ארד, תוך פעולות הרואיות מסורות ומסכנות חיים. אולם בו בזמן הלך הזיכרון הציבורי והיטשטש. זו תכונה די אנושית, לשכוח – ולכן, בין אם בפעולה צבאית, ובין אם בעסקה – יש להחזיר כל חטוף הביתה. לא חלק מהם, את כולם.

בימים קשים אלו, כשבעזה ישנם כאמור על פי הערכות כ-150 חטופים-שבויים ישראלים, חלקם אזרחים וחלקם חיילים, רבים מדברים על אחריותה של המדינה להשבת אנשיה הביתה.

המקרה של ארד הוא הפרת חוזה בסיסית בין המדינה לאזרחיה, ובין צבא של מדינה לשליחיו החיילים. שאלת המחיר איננה צריכה להישאל כלל – את המחיר לא אמור לשלם השבוי ולא בני משפחתו – אלא המדינה.
כלומר, גם אם הדרישות לעסקת שבויים הן מופרזות, וגם אם אינן עולות בקנה אחד עם האסטרטגיה הביטחונית – הרי שאין למדינה בכלל אופציה להפנות עורף לחטופים.
ואם יש לכך מחיר ביטחוני – ישלמו אותו אזרחי המדינה כולה. לא אחד מהם – רון ארד. ולא 150 מהם – בעזה.

מעבר לכך, למדינה, גם היא טועה לחשוב אחרת, יש אינטרס ביטחוני אסטרטגי ראשון במעלה להחזיר כל חטוף ושבוי, ולהעלות את הנושא לראש האג'נדה שלה.
זה אולי "מחליש" את ישראל מול האוייב הציני והאכזרי, אבל מחזק את צה"ל פנימה, וכנ"ל לגבי החברה האזרחית שנוכחת לגלות מהי ערבות הדדית.

יובל ארד היתה רק בת שנה ו-3 חודשים כשאביה נפל בשבי. היום, כל ילד בישראל שנחטף, או נחטפו הוריו, אמור לדעת כי המדינה תעשה הכל, ואף תיתן הכל אם תיאלץ, כדי להשיב את אנשיה לבתיהם.

סרטון: מתוך YouTube