לפני עשרה ימים, נחרב לנו הבית. מטאפורית ברמה האישית, אבל ברמה הלאומית מוחשית מאוד.
עשרה ימים בהם אני מתהלך סהרורי, צמוד למסך, מנסה לדלות כל פרט מידע אפשרי, שאולי יביא אות חיים לכל כך הרבה אנשים שמחכים לשמוע אפילו רק איתות חיים מקרוביהם.
פס הקול שמתנגן אצלי כל השבוע הוא שירה של חוה אלברשטיין, 'רקמה אנושית אחת', ומילות השיר פשוט מצליפות, הישר לתוך הלב: "ואם אחד מאיתנו, הולך מעמנו, משהו מת בנו, ומשהו נשאר איתו".
ולכל אחד יש את התמונה שנצרבה אצלו עמוק בתודעה. פנים ושמות. תמונה אנושית אחת, למי שלא מכיר את אותו נרצח או חטוף, תמונה שלא תימחק לעולם, ותשמש כפרוז'קטור מעל חיינו, כדי שנזכור כמה נוחים הם היו סך הכל, עד לשביעי באוקטובר, בשש וחצי בבוקר, בעצם ה-ניין אילבן של מדינת ישראל.
התמונה שנצרבה אצלי היא תמונתה של אותה בחורה, אולי חיילת, שהוצאה בכוח בידי בן עוולה, מתוך בגאז' של רכב המחבלים, כפותה בידיה מאחור, למושב האחורי של הרכב, כאילו יש לה סיכוי להינצל ולאן לברוח בעזה, והיא פצועה, מאובקת, מלוכלכת ומדממת, פניה חסרות הבעה ומיותר לחשוב מה עבר בראשה, כששכבה מקופלת בתוך הבגאז' הלא אנושי הזה, איזה פחד מוות אחז בה לקראת הבאות ואיך התהפכו עליה חייה, לכל חייה, באבחה אחת.
אבל גם תמונות התינוקות חסרי הישע מדברות אלינו. הילדים, רקמה אנושית אחת של נערות ונערים, אלה שכבר מספיק מבינים לאיזו מציאות אכזרית הם נקלעו, עולם של רשע טהור, מקווה שהם גם מספיק מבינים, שהפעם, בעיקר בגלל מספרם הרב, מדינת ישראל תעשה הכל על מנת להשיבם הביתה.
פתאום המושג חסר ישע, הופך כל כך מוחשי. "כאיש חסר ישע יתהלך בלא הצלחה", נכתב במקורות. משפט קצר, עם כל כך הרבה משמעות.
ואיזו הצלחה יכולה להיות לאותו חטוף חסר ישע, אם יתהלך 24/7 בארבעה מטרים שהוא מורשה לנוע בהם? תחשבו על זה. ופתאום גם המילים 'עזה כמוות', מתוך שיר השירים, הופכת לדו משמעיות. כמה מוות לאורך עשרות בשנים, יש בעזה הארורה הזאת. לפעמים אני חושב לעצמי שבגין וסאדאת הלכו לעולמם והשאירו אותנו עגונים עם עזה. סאדאת היה חכם, וידע מדוע הוא 'משאיר' את עזה לישראל. בגין, ודאי לא שיער לעצמו ש-31 שנים אחרי מותו, עזה תיהפך לבית הקברות של מדינת ישראל.
היום, כבר מדברים על מסדרון הומניטרי/הפסקת אש. ארה"ב יזמה, ישראל הסכימה ואני מתבייש. קשה להבין איך המילה הזאת 'הומניטרי', יכולה להישתל לתוך רוע צרוף שכזה.
