לפני שנתיים עשיתי ראיון עם חיים רביבו למוסף ראש השנה של "ישראל היום". רביבו שבר שתיקה תקשורתית של מעל עשר שנים, סיפר שהיה לו גידול, אבל הכותרת היתה דווקא על הנבחרת. "נגיע למונדיאל כשיהיו 120 נבחרות", אמר זה שאף אחד לא יכול לטעון שהוא לא יודע על מה הוא מדבר.
והנה עכשיו כולם הולכים עם הראש ברצפה כי שוב לא עלינו. כל אלה שאימנו פעם ביובה והיום הם סתם כותבים בטוויטר מתלכלכים על בניון וחזן כאילו שהם ביצעו את מחדל 23.
אני בעד ביקורת עניינית על ההחלטות המקצועיות. נעשו טעויות, אבל כולם טועים. דורות של מאמנים אימנו פה כוכבים גדולים ושום דבר לא זז, אז מספיק לקשקש. איפה הפרופורציות?
נבחרת רומניה הוכיחה בשבת במגרש ניטראלי שהיא נבחרת יותר טובה מישראל והגיעה לה לעלות. הספיק לה תיקו, אבל היא ניצחה. בשום שלב במשחק ישראל לא היתה קרובה לנצח. אז מאיפה נולדה התיאוריה שקיבלנו הגרלה חלומית ושחייבים לעלות?
אלון חזן טעה בחילוף כשלא הכניס מגן במקום אלי דסה שנפצע, ומיד קיבלנו גול מהאגף שנותר פרוץ. אבל זה אותו אלון חזן ששלושה ימים קודם לכן קיבל מחמאות על החילופים נגד שוויץ שהביאו שוויון, כשבמחצית השנייה הנבחרת שלנו היתה טובה יותר מהשוויצרים שהם דרג שני באירופה.
לבוא היום ולדרוש את ראשם של בניון וחזן זה פאתטי ואידיוטי. בהחלט שהם צריכים להוביל את הנבחרת בשלב הפלייאוף של ליגת האומות. נשאר רק לקוות שהם יצליחו להעפיל ואז אותם אלה שקוראים עכשיו לגרש אותם יהיו הראשונים לקשור להם כתרים, כי ככה זה כשאתה כותב בשביל תשומת לב.
שון וייסמן אמנם הבקיע גול יפה נגד שוויץ, אבל הוא לא יכול לסמן למאמן שלו לשתוק, וההחלטה להשעות אותו היתה מוצדקת. ערן זהבי לא היה צריך לאפשר לאחיו לכתוב פוסט על בניון וחזן, וככה הוא היה חוזר לנבחרת הרבה יותר מהר.
ויש גם כמובן את חוסר המזל של פציעות של שחקנים כמו מנור סולומון וליאל עבדה, וכמובן המלחמה שפגעה בהכנות וגזלה את הביתיות. אבל ככה זה בכדורגל ונקווה שעד מרץ בעזרת השם נשמיד את החמאס ונצליח להעפיל. אל אל ישראל.
