כדי שלא יהיה ספק קל שבקלים, אפתח ואבהיר: אין בי טיפת חמלה על אף מחבל שמצא מותו גם אם הדבר לא היה "עפ"י שורת הדין". גם אם יש לי הסתייגויות במישור המשפטי-מקצועי על הוצאתם להורג של כאלה, אני מתקשה לגלות חמלה כלפי כל מחבל שבא לפגע ומצא את מותו. ממילא כל אחד מהנבלים האלה, לא רק יוצא מתוך הנחה שייהרג, אלא אפילו שואף להיות "שאהיד".
צילום: qudsn
כל זה – ברמה הרגשית, אך בכך לא סגי. מעבר לכך שקשה לכל בן-אנוש לצפות בהמתה מיותרת ובלתי נדרשת (שפעמים רבות מהווה ממש הוצאה להורג בלי שפיטה) גם של נבלים אלה, מעשים כאלה אינם מתיישבים עם שורת הדין והצדק הצרופים. הם גם משמשים בידי שונאי ישראל למיניהם כדי לנגח אותנו בטענות על "המתה שלא כדין".
אכן, הדילמה לא פשוטה: מצד אחד, מדובר ברוצחים נפשעים שמבצעים מעשים כה אכזריים אשר גורמים ל"גילויי הבנה" כלפי אלה שהורגים אותם; מצד שני, עדיין, במקרים המחייבים זאת, אי אפשר שלא לדרוש להקפיד על כך שלאף אדם אין זכות להיות גם "השופט" וגם "התליין". ככל שהריגת המחבל אינה מתחייבת בנסיבות העניין, עלינו להקפיד להשאיר את מלאכת השפיטה והענישה בידי בית המשפט.
הדילמה הזו חלחלה והשפיעה על מקבלי ההחלטות. אך כאשר המערכת המשפטית-הציבורית הבינה שאין מנוס מהעמדתם לדין של אלה שלא היתה הצדקה למעשיהם, ננקטו שיטות כדי לחלצם מתוצאות מעשיהם. כך למשל, במקרה של הקצין דניאל פינטו, הוחלט להעמידו לדין בגין רצח של אזרחים במהלך מבצע ליטני, אך אחרי שהורשע ברצח של אחד מהם ונדון לשמונה שנות מאסר, זכה לחנינה מאת הרמטכ"ל דאז רפאל איתן.
גם ב"פרשת קו 300" לא היה מנוס מהעמדתם לדין של אנשי שב"כ שהרגו מחבלים שאין ספק שביצעו מעשי זוועה, אך נתפסו חיים ו"מנוטרלים". אלא שאז נמצא פתרון דומה, אך הפעם ב"רוורס": לאלה ניתנה חנינה עוד לפני שהועמדו לדין.
במקרה של אלאור אזריה כבר לא השתמשו ב"פתרון" הזה והוא הועמד לדין בגין הריגה. אלא מתוך ש"הרג מחבל", ובעקבות לחץ ציבורי מאת גורמי ימין ואחרים, נדון לעונש קל ביחס למעשה.
בצד אלה היו מקרים מובהקים שחייבו העמדתם לדין של מי שעל פני הדברים נראה היה שהרגו מחבלים כאשר לא היתה לכך כל הצדקה. כך למשל במקרה של שתי הנערות שניסו לדקור אנשים בשוק מחנה יהודה. בסרטון שתיעד את האירוע נראה איש חזק שמנטרל אחת מהן באמצעות חבטה עזה בראשה באמצעות כיסא, אז היא נופלת ולמעשה מנוטרלת.
חברתה המשיכה "לקפץ כמו תיש" עם מספריים בידה אל מול גבר נוסף חמוש באקדח, אשר ירה בה. עד כאן לא ניתן היה למצוא דופי במעשיו. אלא שאז, כאשר כבר לא היה ספק שהן "מנוטרלות" – ומדובר בכל זאת בנערות צעירות וחלשות מבחינה גופנית כשבידיהן רק מספריים – אותו חמוש ניגש וירה בכל אחת מהן, כאשר הוא למעשה מבצע וידוא הריגה באחת מהן.
במקרים אחרים, גם הם מתועדים בסרטונים, שגם בהם לא היה ספק שהמחבלים נוטרלו, המשיכו לירות בהם כדי "לוודא הריגה". אפשר שבמקרים אחרונים אלה הדבר נעשה משום החשש שהם נושאים על גופם מטעני חבלה, אך עדיין אפשר היה להימנע מהריגתם ובכל זאת למנוע גם סכנה זו. מקרים אלה "עברו מתחת לרדאר", מן הסתם משום ש"אלה מחבלים ומגיע להם" ובצד זה "לא מגיע שיהודים שהרגו מחבלים ייענשו".
בתוך כל אלה, נכנס איתמר בן גביר לתמונה הפוליטית. זה זכה לתמיכת "שונאי ערבים" באשר הם, כשהוא ממשיך דרכו ותורתו של הרב כהנא. כאשר הבין שהסיסמה שעליה רכב, "מוות לערבים", עלולה לגרום לפסילתו ע"י ועדת הבחירות, החליף אותה במונח "מוות למחבלים".
הוא גם חזר ודרש (באיוולת גמורה ומתוך פופוליזם לשמו) לחוקק "חוק עונש מוות למחבלים". בצד זה הוסיף ודרש "לחלק נשק לאזרחים" על בסיס הטענה שהדבר נדרש לשם "מלחמה במחבלים", ותוך שהוא מתעלם מהסכנות ומהמסרים שהוא מעביר. את השאלה "מי הוא מחבל?", השאיר למעשה לשיפוטו האישי של כל מזדמן לזירה.
בא המקרה של הריגתו המיותרת והכל כך מכאיבה של עו"ד יובל דורון קסטלמן ז"ל, ולמרבה הצער הביא לידי ביטוי טראגי את התפיסה המעוותת הזו ועמה תוצאתה הנוראה.
לזירה נקלע חייל שהחליט שעו"ד קסטלמן היקר, זה שהציל חפים מפשע ממוות, הוא "מחבל". למרות שעו"ד קסטלמן ז"ל זיהה את מה שעומד להתרחש, ועשה כל שנדרש – ומעבר לכך – כדי שזה יבין שהוא לא מחבל, אותו חייל החליט וקבע אחרת.
חמור מכך, למרות שלא נשקפה כל סכנה מאת אותו "מחבל", וכאשר עו"ד קסטלמן ז"ל כורע על ברכיו, פושט את מעילו כדי להראות שאין עליו מטען חבלה, פושט את שתי ידיו כדי להראות שאין בידו נשק וגם זועק "אני יהודי" וממש מתחנן על נפשו, החליט זה שהוא "מסוכן".
כך ירה בחף מפשע וגם "וידא הריגה". טענתו היא "חשבתי שזה מחבל", אך עדין לא שמענו למה אותו "מחבל" היה כ"כ מסוכן שמתחייב היה להרוג אותו? מן הסתם אותו בן גביר יעשה כל דבר כדי למנוע העמדתו לדין.
האמת ניתנת להיאמר, שאם נכנסים לנבכי נפשו, לא מופרך יהיה לקבל טענת הגנה זו. בסיסה הוא בטענת הגנה מוכרת בחוק, זו הנוגעת ל"טעות במצב דברים", וקבלתה תלויה במידת האמון של בית המשפט בגרסתו. למעשה, טענתו היא שפירש מציאות באופן מעוות, דהיינו, הוא האמין באמת ובתמים שמדובר במחבל. על זה יוסף ויטען שהאמין בתום לב, שהדבר הנדרש בנסיבות העניין כדי להתגונן מפניו, הוא להרוג אותו.
נראה שזה לא יספיק. עדיין יהיה לו קשה להסביר מדוע לא הקפיד על הוראות פתיחה באש. אז, מן הסתם, יגייס עוד הגנה, הפעם את "תורתו" של בן גביר, זו שלפיה יש להקל בהוראות פתיחה באש. מדובר בהגנה שמיועדת מבחינתו, מן הסתם, רק כאשר מדובר ב"יהודים שהורגים מחבלים".
ניחא אותו חייל שאין לי ספק שהוא מצטער מעומק ליבו על התוצאה. אבל נדמה לי שקשה מאוד יהיה לספק הגנה "עושה שכל" לאלה שהביאו חייל זה לידי מציאות מדומה זו ואשר הם אלה שגרמו לו לחשוב שמותר לו "לשפוט ולבצע". אין זה מופרך לחשוב שהוא עצמו קורבן למסרים המעוותים שהשרישו בתודעה הציבורית ש"כך צריך לעשות".
לו דעתי היתה נשמעת, יש מקום להרהר ברצינות להעמיד לדין דווקא את אלה שלמעשה "הסיתו", שלא לומר ממש שידלו לפעול בדרך כה נחפזת. כשמדובר ב"קברניטים", ועוד כמי שמוגדר "שר לביטחון לאומי", הרי שבדרך שבה העבירו מסרים אלה, דינם אינו שונה לכאורה מזה של משדל לביצוע עבירה. דומני שיהיה קשה ללמד הגנה דווקא על אלה. בעיני רוחי דווקא לאלה אין הגנה, אין סליחה ואין מחילה. הם שורש הבעיה.
***
**הכותב, עו"ד קובי קמר, הוא מומחה למשפט פלילי
*******************************
דעה | מר נתניהו, גם הפעם "לא היה כלום"?
