בסרטון שבו צולם לפני כמה שבועות התחנן ירדן ביבס המוחזק בשבי בעזה בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו להחזיר אותו לישראל וכך גם, כדבריו, את גופות שני בניו ואשתו, ברקע טענות החמאס כי שלושתם נהרגו לכאורה במתקפת צה"ל.
עד כה תחנוניו של ביבס אינם עוזרים לו, כידוע, ורבים אולי לא מוצאים סיבה כי תחנונים בכלל יעזרו בנושא, אך מה כבר הם היו עושים לו היו נופלים חלילה בשבי? נותר רק להתחנן.
האם המדינה לא בכל מחיר שועה לתחנוני אזרחיה החטופים? ואם כן שועה, אז כיצד?
נהוג לומר על נושא החטופים כי הוא מורכב, אך למעשה איננו מורכב במיוחד: זוהי בעיקר שאלה של הסכמה לשלם מחיר גבוה, וניתן אף לומר גבוה מאוד.
היה וישראל מוכנה להפסיק את הלחימה ולשחרר מחבלים ורוצחים – אז החטופים ישובו. היה וישראל מאמינה כי המחיר יקר מדי – החטופים לא ישובו.
נדמה כי כל דעה בעניין היא לגיטימית, אבל מה שלא לגיטימי, זה לא לומר את האמת: אין מקום לטענה כי יש למלחמה שתי מטרות שמתקיימות יחדיו.
המטרות סותרות: תשלום של מחיר – ישיב את החטופים, ומנגד, המשך הלחימה – יסכן אותם. ישראל יכולה לבחור אופציה, אך איננה יכולה לטעון כי החליטה מבחינתה לבחור בשתי האופציות יחדיו.
לישראל יש היסטוריה לא עקבית בנושא החטופים והשבויים – מחד למשל, גלעד שליט, שהושב לישראל בעסקה בעלת מחיר גבוה, ובדומה לכך גם עסקת ג'יבריל בשנות ה-80. ומנגד, סיפורו של הנווט השבוי רון ארד, שהמומנטום לעסקה שתשיב אותו הוחמץ בשנת 1988, ולבסוף ישראל איננה יודעת כלל מה עלה בגורלו, כיצד והיכן?
כידוע, לפני כעשרה ימים פרסם חמאס סרטון בו נצפו שלושה גברים ישראלים חטופים – עמירם קופר, חיים פרי ויורם מצגר. שלושתם נושקים לגיל 80. בישראל הרשמית שמחוץ לטלגרם, לא משדרים את הסרטון הזה ונהוג לכנותו "טרור פסיכולוגי".
זהו כינוי מוצדק ומדויק – חמאס אכן עושה כל מאמץ להכות בבטן הרכה של החברה הישראלית.
אך מנגד, יש להבין: הטרור הפסיכולוגי הזה מבוסס למרבה הצער על אמת – לא על שקר. השלושה אכן בשבי. ואכן ספק אם יחזיקו בו מעמד. ואכן הקריאה "אל תשליכני לעת זקנה" – היא רלוונטית לגילם ולמצבם.
זוהי המשוואה: חמאס מבין שהציבור בישראל איכשהו מצליח לחיות עם נושא החטופים ולהסתגל למצב. לכן הסרטונים – כתזכורת כואבת.
האם מה שהציבור בישראל למעשה מבקש לעצמו זה להדחיק את נושא החטופים?
לפני כמה ימים התייחסה תמי ארד, בת הזוג של הנווט השבוי רון ארד, לנושא החטופים.
"היחיד שיכול לשלוח את ראש המוסד לקטאר ולכל מקום אחר בעולם כדי לנהל מו"מ להחזיר את החטופים הוא ראש הממשלה", כתבה ארד באחרונה, "והוא לא עושה את זה כי הוא משחק עם סינוואר שחמט. ובשחמט חיילים נופלים ובמשחק השחמט הארור הזה אזרחים רבים הם חיילים במשחק. חלפו שבועות מאז העסקה. הלחימה נמשכת ואין מו"מ".
נדמה כי ההגינות מחייבת כל אדם בישראל לוודא עם עצמו באיזו עמדה היה מחזיק אם מי מקרוביו ואהוביו היה חלילה נופל בשבי. אי אז לפני 37 שנים, ארד ושאר בני משפחתה הונחו כידוע "לשמור על שתיקה" כדי "לא להפריע להחזיר אותו". הם אכן התנהגו כך – האמינו והיו צייתנים.
