רציתי לכתוב על התסכול הרב שנגרם אחרי 4 משחקים בהם, תודות להכנה טקטית מעולה של זיו, היינו צריכים לסיים כשבמאזננו לפחות 5-10 נקודות ולא עם נקודה בודדת – אבל לא בא לי.
חשבתי לכתוב על תפקודו של יאו בכלל וכמגן שמאלי בפרט – אבל אין לי חשק.
רציתי לכתוב על פסטיבל ליאור קאסה, עסקה מצוינת למועדון, באסה טוטאלית כאוהד והבנה מכאיבה שדרך ארוכה וסיזיפית עוד לפנינו עד שנגיע למקום הנכון והרצוי למועדון, אבל התבאסתי.
השתעשעתי ברעיון לכתוב על שאר שחקנינו המצוינים שבוודאי חלקם יימכר בקיץ – אדליי, אגבדיש, מלמוד, ביטון, סדריק, יאו, אווקה, כארם, וההערכות שהמועדון צריך להכין עצמו לסיטואציה – אבל לא חשתי טעם בדבר.
היה בי הרצון לשבח את קברניטי "ערוץ הספורט", שהחליפו את צביקה הדר הלא מתאים, ביהונתן כהן המקצוען והרהוט, נותרו להם עוד שני חילופים, כשהמלצתי בעניין היא לירן שטראובר ומשה פרימו במקום בוזגלו וגוטמן – אבל לא ראיתי צורך בכך.
חשבתי לבקר את מר אוחנה על פרשנותו ב"רדיו ירושלים" בשישי האחרון ולעמת אותו עם דבריו על חברו רוני לוי – אבל הרגשתי שזה סר טעם.
האגו הכתיב לי להגיב על הטינוף שהעניק לי הד"ר מהכרמל הלוא הוא ידידי נעם תרשיש בפודקסטמון – אבל ויתרתי.
הכרת התודה היתה אמורה לגרום לי להודות למנחה האקסצנטרי הלוא הוא גל הוכשטיין האגדי של הפודקסטמון על הליטוף שהעניק לי – אבל הוא בוודאי יודע זאת לבד אז אין צורך.
חשבון הבנק היה אמור להורות לי לדרוש מהמועדון את הדיבידנד המגיע לי ולשאר חברי העמותה – את חלקי מהתשלום שהתקבל עבור מכירתו של ליאור קאסה: 4,400,000 מיליון חלקי 857 חברי עמותה מביא לחישוב שכל חבר עמותה זכאי לתקבול של 5,134 שקלים. בצחוק, שרצקי תירגע, בצחוק, רק מתלוצצים – אבל הדבר נחזה לי כאזוטרי.
המחוייבות היתה אמורה לכפות עלי להגיב לטורו של מסייה גרוסמן, להתחרקש איתו ולהעמידו על טעויותיו הרבות שכתב בטורו (אגב ניר, שלושה שירים על יונה ללא גוגל ) – אבל הרגיש לי כי זה תפל פתאום.
התחושה הקשה שאני מביע כאן נגרמה בעקבות אירוע האלימות הקשה שחווינו במוצאי שבת האחרון בטדי. מודה ומתוודה שלאחר סיום המשחק כשהתיישבתי ברכבי עלתה בי תחושת קבס קשה שאינה מרפה ממני עד היום.
איני מעוניין להפנות כאן אצבע מאשימה לאיש, לא להנהלת האיצטדיון לא לעריית ירושלים על פקחיה, לא לאוהדים ולא לכוחות הביטחון על שוטריהם ולא לאיש.
כל רצוני הוא לשתף את המרירות הקשה שיש בי על ניפוץ חלקת האלוהים הקטנה שלנו באירוע ספורט שאמור לגרום הנאה ומעט אסקפיזם מחיי היום יום בכלל, והתקופה הקשה בה אנו נמצאים בפרט.
האירוע הציב השתקפות של כל הפגמים והחוליים של החברה הישראלית וניפץ כל בועה של שפיות קלה עד כדי שהסלוגן "ביחד ננצח" נראה ריק מתוכן ונבוב. לאווירה זו נוספה תחושת החמיצות הקשה כי ברור שלולא מערבותו של חיים לוינסון, כוכב העל בכלל אמצעי התקשורת – הוא באמת אדם יקר, מוכשר בטירוף ומענטש אמיתי, למרות שאין לו מושג בשוערים – לא היה זוכה אירוע כה קשה לכל התייחסות מכלל הגורמים.
כן, אני יודע כמאמר השיר שזה רק "משבר קטן וזה חולף, אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף", וכן אני מכור וכו', אבל בינתיים יש לי בחילה קשה, סליחה ומחילה מחילה וסליחה.
גילוי נאות: נמנע ממני להגיע לשני משחקי הבית הבאים, לכן גרוסמן ידידי, אין לי איך לשמור לך מקום ביציע. מצד שני יתכן וניתן לעשות מהלימונים לימונדה, ואלי יהיה בכך להקל עליך לשוב. אני מתעתד לצפות במשחקים בבר ההודנא הבית האדום בפלורנטין בתל אביב, או בבר הבית הסירא בירושלים, שם לפחות מותר לעשן לא קופאים מקור ויש מלצריות מצודדות שמגישות בחיוך ונעימות משקה ומאכל. אתה כמובן מוזמן להצטרף, תעדכן.
