אקדים ואומר כי לטורו של חברי עו"ד קובי קמר (במציאות אחרת: כך ייראה היום שאחרי ביבי – כרגע רק בגדר חלום) לא יכולתי להישאר אדיש, לכן אני כותב טור זה. זאת, חרף הימנעותי לעסוק בענייני דיומא מאז השבת הארורה של ה-7.10, מאחר ולימדוני כי כשאין לך משהו טוב לומר עדיף פשוט לשתוק.
טורו של קובי קמר התמקד בזווית אחת משלל הזוויות שיש לבחון דרכן לטעמי את המצב העתידי במדינה. הזווית שהוצגה אופטימית מאוד והלוואי שתתרחש, אבל אני מאוד סקפטי בעניין. לדידי יש לשקלל את כלל הזוויות במבט ביקורתי, מאחר וכל בחינה שונה של הדברים עלולה להביא אותנו לאסונות נוספים.
ציור אוטופי של המדינה בשלב שאחרי לכתו של ביביהו הראשון ומשפחתו מהזירה הציבורית – מלבד מלהסכים הררי המילים שכבר נכתבו על מעללי המשפחה השלטת והמתנה להכרעת בית המשפט בעניין (נראה שאין צורך שאתייחס גם אני לכך, להוציא את אמירתי הברורה שמי שכיהן כראש ממשלה בשבת הארורה מנוע לטעמי לקחת כל חלק בחיים הציבוריים וכך להערכתי גם יקרה) – מביע משאלת לב רצויה ותו לא. המדינה שסועה, מפולגת, קרועה לחלקים רבים ולשבטיים רבים, אשר הגרעין הקטן היחידי המחבר שנותר עומד בעינו הוא הסכנה הקיומית בשל היותנו יהודים.
מעבר לגרעין הזה, כל שבט חש עצמו כמקופח, קורבן, שזכאי ליותר. ומצד שני, אטימות לאחר וההתייצבות האוטומטית לצד השבט לו כל אחד שייך, מאפיינת את כלל הפלגים היריבים. בהקשר הזה נזכרתי בטור של כתב צבאי – מחילה, איני זוכר את המקור – מרצועת עזה, לאחר כחודשיים מתחילת המלחמה (במאמר מוסגר, כן, מלחמה לא תמרון או כל מילה "מכובסת" אחרת ורצוי להתייחס למצב באופן הנכון) כשחייל צעיר פונה לכתב בשאלה "הפסיקו בעורף לריב?", וחייל מילואים עונה במקומו לפי הדיווח: "אל תטפח תקוות גדולות, כשכל זה יגמר, נחזור להוציא אחד לשני את העיניים".
נראה שזה התיאור הכי נאמן למציאות במבט "צופה פני עתיד" שניתן לתאר בו כיום את החברה הישראלית. אל מול מציאות זו יש להיערך ורצוי גם לתקן.
לא ביום נגרמו הבקיעים המאיימים על החברה הישראלית, אותותיהם היו כבר בתחילת הדרך – קצרה היריעה מלפרט את השתלשלות העניינים ויתכן שזה עניין לענות בו בטור אחר – אבל השורה התחתונה ברורה: השבר כאן ועכשיו וחובה לטפל בו. ערכים כמו סבלנות, סובלנות, חמלה, ערבות הדדית, קהילה, עזרה חברית, אחריות מיניסטריאלית, קבלת האחר, חופש דת, החופש מדת, הכלה והחשוב ביותר – בושה מוסרית, נעלמו לחלוטין מהשיח במדינה.
את מקומם של ערכים אלה תפסה גישה שונה של "אני ואפסי עוד", "מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח", "לי יש יותר גדול" וכיוצ"ב.
מוזר אולי לומר, אך שני שמות משפחה תרמו לעניין יותר מכל: "נתניהו" – יוני וביביהו הראשון, ו"ברק" אהרן ואהוד.
הנשיא לשעבר ברק יצר "פרי דמיונו הקודח" חוקה שהפכה למציאות אומללה. את המהפכה החוקתית יצר פרופ' ברק – חוקה לישראל פרי השפיטה בלבד וניתן לטעון שאף בחוסר סמכות, תוך ניצול ציני ובוטה של חולשת המערכת הפוליטית ודריסה גסה של הפרדת הרשויות של מונטסקייה – לא בכדי כונה ע"י פרופסורים מהרווארד "שודד ים משפטי" בכתביהם.
אהוד "החייל המעוטר בצה"ל" מי שכונה "הרמטכ"ל הפוליטי של צה"ל", שניצל לדעתי באופן פסול את תפקיד הרמטכ"ל לקידום פוליטי – מישהו זוכר את פרשת צאלים? את ההתנצלות המגוחכת שלו בשם מפלגת העבודה כלפי עדות המזרח? את הנסיגה השערורייתית מלבנון תוך כדי הפקרת צד"ל שאת תוצאותיה אנו חווים עד ימינו היום?
יוני נתניהו יצר את האתוס של שחרור החטופים בכל מקום וישראל הכל יכולה, בד בבד אחיו נבנה על האתוס והתקדם התקדמות מטאורית בשדה הפוליטי הישראלי, שניתן להטיל ספק אם כך היה מתרחש ללא נקודת הפתיחה הזו.
ביביהו הראשון החל את כניסת האמריקניזציה לפוליטיקה הישראלית – מישהו זוכר את ילדיו הקטנים משתוללים בחדר הסגלגל בבית הלבן בכהונתו הראשונה? פולחן אישיות ללא קשר למצע, דרך, אידיאולוגיה או מפלגה. גם הוצאת השד העדתית והשימוש בו: הלחישה לרב כדורי "השמאלנים שכחו להיות יהודים", השאלה לקהל, "יש פה שמאלנים?" והורדת השכפ"צ המופגנת כתשובה לשאגת הקהל "לא!" – ביביהו יכול לזקוף "לזכותו" עוד ועוד ספינים ושטיקים הכל במקביליזם בוטה למען שימור שלטונו באין איש עוצר.
כך הגענו, בין היתר, עד הלום.
יהדות משיחית פשיסטית שמחזיקה את המדינה בוובוס, תוך דריסת כל עיקרון דמוקרטי בשם הדת או הרב מה שיבוא קודם;
שמאל סהרורי שמתעלם כליל מהזהות היהודית ומבקש למחוק אותה;
חרדים אשכנזים הרוצים רק ליהנות מתקציבי המדינה מבלי לתת כל תמורה אזרחית שעתיד המדינה אינו נוגע להם כלל, תוך שהם דוחים בהתנשאות וגזענות מגעילה את עדות המזרח החרדים;
חרדים מזרחים שפועלים לפי אותו עקרון – רצו להתקבל אצל העדה האשכנזית, והיום רוצים להפגין עליונות דתית ולבוא חשבון;
הקהילה האתיופית המקופחת בשל צבע עורה;
העלייה הרוסית שהיא גוף בתוך עצמה;
הבדואים, מישהו אמר הסדרת היישובים הלא מוכרים, שהם שקופים ולא נספרים על ידי המדינה?
דרוזים שחוק הלאום הנוראי הוציא אותם מהחברה בניגוד לכל היגיון בריא;
מיעוט ערבי שלא נספר כלל;
ימנים שכל תכליתם לבוא חשבון על רקע השד העדתי – מישהו אמר קרעי, אמסלם, גולן ושות' – ולהחזיר לאשכנזים על עוולת עבר שהגיעו אליהם בירושה;
השמאל הנאור הפריבילג שאינו מוכן לוותר על מעמדו וחרד שמישהו יזיז את הגבינה שלו.
בטוח ששכחתי עוד כמה שבטים, אבל מהיריבות המלחמתית בין כלל השבטים לא ניתן להתעלם. מוצע לנו שלא לטמון ראשנו בחול כבת יענה ולחשוב כי די בסילוקו של הנגע הרע מהשלטון.
לפי הנראה לעין המלחמה ברצועת עזה תסתיים בחודש וחצי-חודשיים, ולאחריה, לפי הנטען, סביבות חודש אפריל-מאי, נדרש למלחמה נוספת בלבנון, שממנה אין מנוס והיא תהא קשה ואכזרית הרבה יותר. בסיומה נאלץ לחזור ולשוב לעסוק בעצמנו ובעתידנו.
שתי אפשרויות עומדות לפנינו: רביזיה כוללת בכלל המערכות, ובראש ובראשונה הפוליטית, והתפיסה האזרחית. או מלחמת אזרחים.
מקווה לאפשרות הראשונה וחרד מהשנייה.
