אני רחוק מלהיות אסטרטג צבאי, וגם לא צריך להיות כזה כדי להבין שההכרזה על "מיטוט החמאס" כאחת ממטרות המלחמה היתה הצהרה יומרנית. כבר אז חששתי שמדובר בצעד נמהר, מסוכן והרסני, שלא רק לא ישיג את המטרה הזאת, אלא יגרום לעוד מאות חיילים הרוגים ועוד המון שייפצעו; בזבוז של עשרות מיליארדים לצורכי מימון המלחמה; גיוס עשרות אלפי חיילי מילואים; השבתת המשק, ועוד כהנה וכהנה.
עוד הטלתי ספק בהשגת המטרה הנוספת – "להחזיר את החטופים". וכי איך באמת אפשר לחלץ חטופים באמצעות מלחמה, כאשר ברור שהם מוחזקים בידי מחבלים שגם אם נצליח להגיע אליהם – יקדימו אלה וירצחו אותם? ההיסטוריה הרי כבר לימדה שהחזרת חטופים מתאפשרת רק תחת כניעה מבישה של ממש, שהחברה תאבת החיים שלנו מוכנה לשלם כדי לראות אותם בחיים.
כבר אז חששתי שהמטרה העיקרית היא נקם, כדרך שנועדה לשדר לציבור – "אנחנו נראה להם". אולי זה יקהה מעט מהכאב, אולי ירגיע במעט את הזעם. אין כל הרהור על הצורך גם לנקום בהם, אך גם את זה צריך לעשות בחוכמה, לא בשליפה מהמותן ולא באמצעות סיסמאות חלולות ונבובות.
לצערי הרב המציאות רק אימתה את חששותיי. מעבר לאבדות כבדות בנפש כמו גם לאלפי פצועים שחלקם הגדול לא יחזור לכשירות, נוסף נזק כלכלי עצום. גם מטוטלת האמפתיה התהפכה: מטיבה ומטבעה האמפתיה תמיד הולכת עם החלשים. עדיין יש עוד כמאה חטופים שחיים בתנאים נוראיים וחלקם כבר לא איתנו. הכאב מפלח את הלב ואין נחמה. כל יום מלווה בעוד חשש מפני "דובר צה"ל הותיר לפרסום" של עוד אחד מילדינו האהובים שנפל.
למרות שזו המציאות העגומה, נתניהו היה ונשאר כשהיה. בצד מסרים שנועדו לגלגל את האחריות לפתחם של אחרים, הוא ממשיך לנסות לקנות דעת באמצעות חרטוט על "ניצחון" ואפילו "מוחלט". הוא כבר יודע שהחמאס לא "יושמד" וכי גם אם יוחזרו חלק מהחטופים שעוד נותרו בחיים (וכבר ברור מה יהיה מצבם) ,יהא זה בעוד מחיר כבד של כניעה לתנאים של החמאס, כלומר עוד "הפסד" שיהפוך את ההפסד הכולל ל"מוחלט".
אם כוונתו היא לאלפי המחבלים שחוסלו וחורבנה של עזה – אז זה לא באמת מטריד את מנוחתם של מנהיגי חמאס. האסון שהמיטו עלינו והקרע בעם, כמו התמיכה שהם זוכים לה בעולם, הם מבחינתם ה"ניצחון מוחלט".
******
