זעם הולך וגובר על ראש הממשלה בנימין נתניהו לאחר ההצבעה המזורזת בקבינט שלפיה התקבלה ההחלטה כי צה"ל בכל מקרה ימשיך להחזיק בציר פילדפי באזור רצועת עזה. החלטה זו מסתמנת בעיני רבים כ"גזר דין מוות לחטופים", וכפי שכינתה זו בהפגנה במוצ"ש בתל אביב עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר – "נתניהו איננו מר ביטחון, הוא מר מוות". אחרים טענו ברקע הפרסומים על חילוץ גופות חטופים מעזה, כי "החטופים חוזרים כגופות. זה לא חילוץ, זה איסוף. מספיק לקרוא לזה בשמות מכובסים. אוספים גופות של חטופים, שיכלו לחזור חיים".
גם בירושלים הולכים וגוברים הסימנים לכעס גדול על נתניהו, שעה שמספר כתובת גרפיטי רוססו נגדו במקומות שונים בעיר. ירושלים נחשבת למעוז של הימין, ובראש דירוג המפלגות כמעט בכל מערכת בחירות בשנים האחרונות מופיעות המפלגות החרדיות ויחד איתן הליכוד ועוצמה יהודית, אך האירוע שבמסגרתו החטופים פשוט נשארים למותם בעזה, מעורר זעם. השאלה העיקרית המופנית לנתניהו היא האם הוא מקפח את חייהם של עשרות חטופות וחטופים שאיכשהו עוד שרדו, בשם אסטרטגיה מקיפה שיש לדאוג לה רק אחרי השבתם הביתה, או חמור מזה – בשם אינטרס אישי לכאורה לשרוד בכיסא ראש הממשלה.
במוצ"ש, בשעות הערב, פורסמו במספר ערוצים ברשת הטלגרם שמות של חטופים נוספים שהוחזרו לכאורה לישראל כגופות, לאחר שמתו בשבי חמאס בעזה, זאת למרות העובדה שמידע רשמי לא נמסר למשפחות. בירושלים רוסס בצמוד לאחת מכתובת הגרפיטי נגד נתניהו המספר – 107, כמניין החטופים בעזה לפי אחת הגרסאות, אך נראה כי לדאבון הלב המספר כבר איננו מעודכן כלל וכלל, והחטופות והחטופים פשוט נמקים בעזה.
כיצד תחייה החברה הישראלית בעידן הרחוק יותר, לאחר פרישת נתניהו ביום מן הימים, תחת הידיעה כי הוסיפה לרקורד ההיסטורי שלה עוד עשרות רבות של מקרים כגון הנווט השבוי רון ארד?
נראה כי מה שהיה בעבר פצע כואב ומדמם, נורמל כעת והחברה הישראלית התרגלה אליו. אך מנגד, נראה כי הדבק החברתי של ערבות הדדית בישראל, איננו קיים יותר.
