"הרובע החדש של ירושלים" – כך מכונים שעריה המערביים של הבירה. המבוא הזה גורם לך לשאת עיניים למגדלים פורצי עננים ושמיים. במשך עשרות שנים המגדל היחידי בירושלים, היה מגדל ימק"א, שזקף ראשו, וגאוותו הרקיעה שחקים. סמל לחיים עירוניים ומשלבי דתות. כיום, מתחריו רבים.
זה לא "עוזיהו", שבונה מגדלים בירושלים ומתחזקם…
זו פשוט, היוזמה הדרמטית לשינויים בנוף העירוני מקצה לקצה. הייתי רוצה לשמוע את הדיאלוג המתנהל בין הגבוה והענק שראשו כמעט בעננים, המשדר התנשאות ושליטה, לבין הוותיק, הנמוך וגגו רעפים. מה יגידו זה לזה? "הגוליבר" יתרברב בנוף הפנורמי של ירושלים שנחשף אליו, במעליות המודרניות שמשרתות את דייריו, במסתור הכביסה ששומר על צניעות הפרט וגם בחברת הניהול שאחראית על נושא תרבות הדיור. וזה קטן הקומה, גגותיו רעפים אדומים, גאה בהיסטוריית העיר, בסיפורי התפתחותה העירונית והתרבותית.
כל בית הוא סיפור מרתק רווי זיכרונות ועבר ירושלמי. בתיהם של הרחובות נבון, מיוחס, הטורים, רש"י ואחרים הנמצאים מצפון לשוק מחנה יהודה, גאים באדמה עליה הם בנויים, בסגנון בנייתם, בקרבה אל השוק ולמרכז לב העיר. כמו כן בתיה הוותיקים של שכונת נחלאות מדרומו של אגריפס. אנושות שלמה ספגה כאן ימי שלום ומלחמה. עם עגלת השוק, ליד דלת הבית, הכביסה על החבל המתנפנפת ברוח, עציצי גרניום, עץ לימון, תאנה וזית. אלו יספרו סיפורים מרתקים מעברם, ומעברה של העיר.
הירושלמים שהיו מגיעים לתל אביב השתדלו להגיע למגדל "שלום" במערב כדי לחוות חווית גובה, ואולי להזדהות עם גיבורי אגדות שהתגוררו במגדלים. אני בעצמי חיכיתי לחופש הגדול לנסוע עם משפחתי למגדל שלום, וליהנות מהצפייה בנוף ממעוף הציפור. היום, מיעוט חילוני הגר במגדלים העוטפים את רחוב יפו לכיוון מרכז העיר, איננו נכסף לעלות במעלית ולטפס לגבהים. הילדים עם הוריהם ממהרים ללחוץ על הקומה הרצויה במעלית, לפתוח את הסוני פלייסטיישן ולשקוע בבדיוני ובדמיוני בביתם, או בבית המלון בו הם מתארחים.
והרוב הדתי פשוט נהנה לצפות בעיר הקודש ולחפש את הכותל שם הרחק במזרחה של העיר. לאורך רחוב יפו לכיוון מרכז העיר, מרגישים שדובאי או ניו-יורק, מתחילות להסליל את השפעתן. בעבר הרחוק, עם החברים מהכיתה, היינו הולכים למקומות בהם אפשר להשתעשע במדרגות נעות. היום, המגדלים רבי הקומות הם סוג של לונה פארק שלם. אך הארכיון זוכר והגעגוע דוקר. געגוע לבתים מהם פרצנו בסערה עם כריך ביד, לעבר החברים בשכונת מזכרת משה, מקור ברוך או זיכרון טוביה. בתיהם הנמוכים והקטנים אפשרו חברותא מחממת לב. פתח מול פתח יצרו משפחתיות. לא ידענו בדידות וניכור מגדלי מהו.
משלוחי מנות בפורים, ל'ג בעומר שכונתי, חילופי חלות בשבת, עוגות טורט שנאפו בסיר פלא, קידושים משותפים בשישי, והכל בזכות הקירות הצמודים והנגישות שסימנה לכולם – אתם לא לבד. ביתנו – ביתכם, כולנו משפחה אחת. נמיכות הקומה הבטיחה כי לעולם לא תתקעו במעלית, לא תרדו במדרגות חירום, ותמיד יתרוצצו סביבכם כלבי השכונה, חתוליה ואפילו תרנגולות וחמור.
כאן התקשורת היתה חמה ואמיתית. מגדלי הענק הלובשים חליפתם, עניבתם ומגבעתם הלורדית, זקוקים לסיבים אופטיים, נתבים מתקדמים, Wi-Fi, מגדיל טווח, אינטרנט, שרתים ותשתיות. אלו רק הגדילו את טווח הריחוק, הניכור והזרות. איך לא? מה זה כל המילים האלו? מעולמו של "דנידין הרואה ואינו נראה", מסדרתו של הסופר און שריג.
מילים שלא כולנו עוד הפנמנו. אבל מה שעדיין לא ברור לי הן מילותיו הראשונות של השיר," ירושלים האחרת" של יוסי גמזו, שנכתב ב-1974:
"אהובתי על מגדלייך הגבוהים,
פרושה אדרת השקיעה סמוקת שוליים…."
למה התכוון המשורר?! בשורה, מגדלים?
