חודש שבט מציע לנו להביט בעצים הבוגרים בירושלים, ולהצמיח כמה מחשבות ירוקות על אילנות – אלו המלווים את תוואי הרכבת הקלה ממערב למזרח העיר, ואחראים ברוב עונות השנה על הריאה הירוקה בעיר. ותיקים הצומחים כבמסדר והנשמעים לחוקי הטבע.
למעט השקדייה שפורחת באומץ בשולי רחוב הנשיא השישי, רוב העצים עדיין בתרדמת חורף. מחוגי השעון המעורר עדיין לא הגיעו לשעת יקיצתם. חשופי ענפים – ישובו להוריק, לפרוח ולתת חסות צלית בעוד זמן קצר. ירוקי העד כמו הזית, הברוש, האקליפטוס ואחרים, הסכימו אחרת עם אמא אדמה. תמיד עוטי עלים וכסות, ומסמלים עוצמה, יציבות, וקשר עם האדם.
צמד האקליפטוסים המיתמר מול שעריו של מבנה בית החולים שערי צדק לשעבר, משדר עוצמה, אך גם לו הוענק מזמן, כרטיס אזרח ותיק. כל עלה ועלה יודעים לספר סיפור מעניין שקרה באזורם. במשך יותר ממאה שנות צמיחתם צפו בסרטים ואירועים מכל הסוגים. ובגובהם הרב השקיפו על אופקה של העיר והיו עדים להיסטוריה מרתקת שהתרחשה למולם.
אקליפטוסים אחרים, מרהיבים ביופיים, עוטים טלית ירוקה ושומרי מצוות, הם אלו הצומחים ברחוב הכרמל, שכונת מזכרת משה, מול בית הכנסת "חסד ורחמים". אלו היו שותפים לאירועים שהתרחשו בסמוך – נוגעים בתכלת, שמעו תפילות, קידושים, מזמורים וברכות. כילדים למדנו על האקליפטוס שנשתל בארצנו לייבש ביצות. מה, גם בירושלים היו ביצות? לא הבנו, ולא תמיד הסבירו.
ירושלים שתמיד סבלה ממחסור במים, נשתלו בה עצים לוגמי מים ללא גבולות. אך עצים יפים וגבוהים וחסונים שכאלו הוסיפו לעיר יופי, אצילות ונשגבות.
על ציר יפו ומרכז העיר רבות החצרות בהן גדלים עצי תאנה, הדרים, זית, רימון, תות ותפוחים. חלקם עדיין נמים את שנת החורף. בזמנו, דאגו מתיישביה של ירושלים לשתול עצי פרי ליד ביתם. והילדים שמחו להשתתף בגידול העץ הפרטי ולעקוב אחר צמיחתו. כך נוסף בן משפחה הנותן ומעניק במשך שנים.
מול ביתנו ברחוב רש"י צמח אקליפטוס ענק. צמרתו שחה, וציפוריו עזבוהו לאנחות הרוח. הוא היה החזאי שלננו. התבוננות בעוצמת תנועותיו בחורף גילתה אם עדיין סוערת הרוח או שככה ונרגעה. הברושים התמירים שלידו היו מקור להמצאות ולאגדות שנרקמו בראשנו. אהבנו לתצפת ולראות אלו מהציפורים נכנסות ויוצאות, מביאות מזון לגוזליהן ודואגות לשלומם. משיעור הטבע שהתרחש לנגד עיננו למדנו על החי, הצומח, הדומם, עיר וארץ בעונות השנה.
ובאמת –
"מה יפה מצבע עץ תפוח העומד בגן במלוא פריחה", כפי שכתב המשורר יעקב שבתאי, וזאת גם התחושה שנחקקה בליבנו לנצח.
