לפי הערכות כ-100 שבויים תושבי ישראל, חלקם גם בעלי דרכונים זרים, נלקחו בשבי לעזה במסגרת המתקפה על של חמאס על הדרום והמלחמה שהוכרזה על מדינת ישראל.
הג'יהאד האסלאמי כבר הודיע אתמול, ראשון, כי בידיו מוחזקים כ-30 שבויים ישראלים. חמאס מחזיק במספר גבוה יותר של שבויים, ועל פי הערכות בעזה מוחזקים ביון 100 ל-150 שבויים ישראלים.
כיצד יכולה מדינת ישראל להתמודד עם סיטואציה בלתי מתקבלת על הדעת של "100 גלעד שליטים"?
מעבר לפצע המדמם, העניין יוצר מגבלה אסטרטגית איומה. בעוד ישראל מעוניינת למוטט את שלטון חמאס, או לפחות לפרק את מלוא יכולתו הצבאית ושליטתו בעזה, עליה במקביל להתחשב בחיי השבויים וכן לקחת בחשבון כי יש לקיים מו"מ מול חמאס על חילופי שבויים.
אלא שמו"מ שכזה עלול כעת להציג את מלוא תבוסתה של ישראל. אם בעבר, בעבור חייל חטוף אחד נגבה מישראל מחיר גבוה, הרי שמבקרה כזה חמאס צפוי שלא להציג כלל "רשימת שמות" של אסירים ביטחוניים – ייתכן ודרישתו תהיה להחליף 100 אחוז מהשבויים הישראלים בתמורה ל-100 אחוז מהמחבלים בבתי הכלא בישראל.
האם יעלה על הדעת כי ישראל פשוט "תפתח את בתי הסוהר שלה" ותיתן למצעד של מחבלים לצאת מהם?
אם התשובה לכך היא חיובית – הרי שמדובר בפשיטת רגל אסטרטגית, על גבול הדמיונית. ואם לכך התשובה היא שלילית – אז מה בעצם הן שאר האופציות של ישראל?
מבצע צבאי לחילוץ השבויים מוגדר כיום כמהלך בלתי ריאלי בעליל. לפי הערכות, השבויים כלל אינם מוחזקים באותם המקומות, וחמאס פיזר אותם בשטחי עזה. לא רק שלא ניתן לבצע מבצע מסוג שכזה, אלא לא ניתן אפילו לתכננו ברמה תיאורטית.
מדינת ישראל – הגם אם שורר בה כיום קונצנזוס בין ימין לשמאל על הצורך לנקום בחמאס וכן לפרק את יכולתו הצבאית והמנהיגותית – מוצאת את עצמה מוגבלת במידה רבה בשל מספר השבויים הגבוה, שגם האופציה השלישית לגביו איננה באה בחשבון: אם ממקרה כמו של אברה מנגיסטו הצליחה המדינה להתעלם מזה מספר שנים ומופגנת כלפיו אדישות מדינית וציבורית, הרי ש-100 שבויים ומעלה איננו אירוע שישראל תוכל להסתגל אליו באדישות לאורך זמן.
