ביום שבו מדינת ישראל התעטפה באבל כבד בין הלוויות החטופים שחזרו ללא רוח חיים, בזמן שמשפחות אחרות עדיין נושאות תפילה דרוכה לשובם של יקיריהן, קבוצות של מפגינים חרדים בירושלים בחרו לצאת לרחובות ולמחות – לא על גורל החטופים, לא על הסבל הלאומי, אלא על חובתם לשרת את המדינה בצה"ל. החיילים שמגנים עליהם אינם חלק מהשיח שלהם, המדינה שמשלמת עליהם אינה רלוונטית – אך הדרישה לזכויות, תקציבים והגנה היא בלתי מתפשרת.
במשך שעות ניסו המפגינים החרדים לחסום כבישים ראשיים, לשבש את תנועת הרכבת הקלה בירושלים, ועל הדרך כמובן התעמתו עם כוחות המשטרה. הם קראו לשוטרים 'נאצים', כאילו לא היו אלה השוטרים שמגנים על ביטחונם יום-יום. הם השליכו חפצים, נאבקו עם כוחות הביטחון ודרשו את זכותם להמשיך ולהשתמט מצה"ל – מהמערכת שמחזיקה את המדינה בחיים.
הפריבילגיה של ההתבדלות – עד מתי?
בזמן שרוב הציבור הישראלי נמצא במצב של חירום, משרת בצה"ל, משלם מיסים ומתמודד עם ההשלכות של המציאות הביטחונית הקשה, רוב המגזר החרדי ממשיך להתנהל כאילו החוקים לא חלים עליו. החסימות, ההשתמטות, ההתרסה כנגד המדינה – כל אלה דורשים בחינה מחודשת של המחיר שכולנו משלמים על פריבילגיות שניתנות ללא הצדקה.
צילום: דוברות המשטרה
על פניו, נראה שאין רצון פוליטי אמיתי לשלול את ההטבות הרבות שמהן נהנים המפגינים הללו. אך האם הגיעה העת לחשב מסלול מחדש? אם לא רואים עצמם כחלק מהמדינה – אולי הגיע הזמן שהמדינה תפסיק לראות אותם כחלק ממנה? האם ניתן, למשל, לשלול תקציבי חינוך לישיבות שמגדלות את הבסיס למחאות אלו? האם ראוי להגביל קצבאות כדי להפעיל לחץ כלכלי? ואולי בכלל נכון להטיל מגבלות עירוניות – כמו ביטול קווי מהדרין, הפסקת תמיכה בתשתיות במוקדי המחאה ועמידה איתנה מול חוסר שיתוף הפעולה המתמשך?
ישראל היא מדינה דמוקרטית, אך הדמוקרטיה אינה מעניקה כרטיס חופשי לחיים ללא חובות. בשעה שהציבור כולו מקריב, סובל וכואב, אי אפשר להמשיך להעניק הנחות לאלו שמסרבים לקחת חלק. הגיע הזמן להפוך את ההחלטות הפוליטיות לעניין של צדק היסטורי ולאפשר לכל מי שמשלם את המחיר לראות סוף סוף שינוי אמיתי.
