שבת אחר הצהריים בירושלים. לא הכבישים ולא הרחובות – הפעם, גן העצמאות בלב העיר. כמה עצי אורן גבוהים מטילים צל דליל, דשא ירוק מקבל את קרני השמש האחרונות, ועל הדשא – כמה ילדים.
יש ספסלים, אין קפיטריות, אין מתקנים נוצצים. רק שטח פתוח, ילד אחד שמגלגל כדור, ילדה שיושבת ומשרבטת משהו במחברת. לידם הורים משוחחים בקול רך, כאילו גם הם מבינים שבמקום כזה – אין צורך להרים את הקול.
האוויר מלא ריח של אדמה רטובה, של דשא שנמעך ברגליים קטנות. אין לחץ, אין תזכורות דיגיטליות. אין אפילו פיתוי לרוץ הביתה – רק התחושה שאפשר פשוט להיות, עוד קצת, תחת שמיים בהירים.
ויש גם צד אחר לגן העצמאות,
הכתבה שחושפת מה קורה בלילות
במרחק, נשמע קול פעמון רחוק. אולי כנסייה, אולי רק מישהו שסיים לנגן. גם הצליל הזה, כמו כל מה שמקיף את הרגע הזה, מתמזג לתוך השקט. לא שובר אותו.
וכשילד אחד קם, אוסף את הכדור ונעלם בשביל שבין העצים – אתה מבין: בעיר הזו, שמכוסה שכבות של סיפורים, פוליטיקה וזיכרון – עוד אפשר למצוא מקום שבו ילדים משחקים כאילו העולם פשוט.
