רחוב יפו ומרכז ירושלים: מרחב נדיב לאדם ומגן מבדידות

עם בוקר מגיעים כל מי שזמנו בידו, עשירי הפנאי בירושלים וקהל רבגוני למרחב הציבורי בין רחוב נבון לרחוב יפו.

זהו מרחב בו יושבים ומעבירים את הזמן ולא שואלים מי אחרון, ולא אומרים אני אחריך, לא ממהרים ואפילו נרדמים וחולמים. מקום שהפך להיות למפיג בדידות וגם סוג של מעון יום.

 עץ תות ענק סוכך על מערך כסאות נוח וספסלים לכל דורש. לכאן מתקבצים מידי יום, מבוגרים, קשישים, נכים ומלוויהם האסיאתיים, וגם סתם עוברי אורח. יושבים כאן כמעט כל היום, מידי יום. מביאים איתם צידה קטנה, וכאן יתאווררו מביתם הסוגר עליהם, מצרותיהם שלעולם לא יסתיימו, מתלאות חייהם וממה לא?!

יושבים ומתבוננים כמו בסרט על העוברים ושבים, על היורדים והעולים לרכבת הקלה. על ההולכים לשוק עם סלים ריקים וחוזרים עם טנא, מתוכו מציצות בננות, עגבניות, סלקים, גזרים וענפי סלרי ירוקים וטריים. לאורך רחוב יפו, ונבון, ספסלים, שיתנו תחושה כמו בעלי מנוי לסינמה סיטי. ישבו ולא ידעו שעמום מהו, דיכאון מה זה, ולא יפסיקו לבהות בהצגה החולפת והמתחלפת בשעות היום השונות. בבוקר יצפו בהצגת פורקי הסחורות, לקראת צהריים בקונים וכל פוקדי השוק וצרכניו, יש וגם תחלוף על הבמה, קבוצת חברים שוועד עובדיה סידר יום סדנה וכיף בשוק.

עד הערב ישבו, וישבו, ללא התחושה המעצבנת בהמתנה לתור לרופא, בתור לקופאית בסופר, בהמתנה לאור הירוק ברמזור, או בתחושת המתפחלצים בפקקים. כאן ההמתנה ליום שיעבור היא המתנה יוגית. זה מקום שבו מידי פעם הגמ"ח התורן יפתח שולחן ויעניק לכל רעב כריך פשוט, אך טעים ומרגיע. מוזיקת אומנים, שהם עצמם חלק מהמרחב, תעשה דרכה אל הלב והנשמה ותרענן חושים וזיכרונות.

כל יום הוא יום של סיפור חדש עם דמויות חדשות, חוויות מגוונות ורגעים של מנוחה. הקשישים חוזרים על סיפוריהם, הנכים משתפים באתגריהם, ועוברי האורח מביעים דעתם.

המילה "בנק" נגזרת מהמילה האיטלקית ספסל. ספסל בשפות אירופיות רבות הוא בנק או בנקו. הבנקאים הקדומים היו מנהלים את עסקיהם כשהם יושבים על ספסלים מאחורי שולחנות לאורך הרחוב.

בני משפחת מדיצ'י  ברומא, החלו את פעילותם הפיננסית כך, בתור חלפני כספים היושבים על ספסל ברחוב וממירים מטבעות מסוג אחד למטבעות מסוג אחר תמורת עמלה. הספסל היה המוסד לטיפול ולתיווך בכסף. כך תרם הספסל נדבך חשוב לאנושות. כמה נבון היה לדאוג להקמת מרחב שכזה. פשוט אנושי לדאוג למקום בו אוכלוסיות שונות יכולות לשבת, להתחבר ולשתף. זה כמו להעלות הצגה יומית שבה כל אחד הוא שחקן מרכזי בסיפור שלו. כאן במרחב הספסלי הזה מתפתחים ונמשכים להם החיים. כאן האדם הפשוט, יוצא מעודד, והייאוש נעשה יותר נוח. ולעת ערב, חוזר לביתו ומכין תרמילו ונעליו ליד דלתו, מוכנים ליום הבא.