הסיפור של שלמה שרף שורף את הלב.
סבא בן 80 שנאלץ לקבור את הנכדה שלו, מאי נעים ז"ל, שרק רצתה לבלות במסיבה, ונטבחה כי היא יהודייה, בארצה, 80 שנה אחרי השואה. מי יכל לדמיין מצב כל כך בלתי נתפס.
שרף הוא דמות אהובה ביותר בציבוריות הישראלית. שנים ארוכות של הצלחה.
הוא בנה את האימפריה של מכבי חיפה (האליפות הראשונה על חשבון בית״ר ב-84' בדיוק לפני 40 שנה), חתום על הצלחות אדירות בנבחרת (הניצחון בפארק דה פראנס, ה-0:5 על אוסטריה), ואחרי זה התנחל לנו בלב כאורח קבוע בסלון, כשהשקיף עלינו מהטלוויזיה.
התאהבנו בו כי הוא הזכיר לנו את עצמנו. מחוספס, ישיר, עממי, שכונתי במובן הטוב. בערוצים הגדולים קלטו את הפופולריות שלו והוא נחטף לתוכניות הבישול, שם הפליא בביצועים בין הסירים כי ככה זה כשיש לך לב חם ונפש יהודי הומייה.
לא מזמן חגגו לו 80. זה היה ציון דרך מרגש ואות הערכה לאיש שהפך לקונצנזוס. סמל לישראל של פעם ולאחדות שכולנו מתגעגעים אליה.
הוא היה נשוי ללאה ז״ל, התימניה החייכנית שכולנו הכרנו מהתקשורת. גידל את ברקוביץ' ורביבו. יובל נעים הוא משפחה שלו. נהנינו לקרוא לו שליימה (סחתיין קופמן על ההברקה המקורית), כי הוא הסבא שלנו.
האסון שלו הוא האסון של כולנו. חיות טרף מהזן שחובה להכחיד קטעו את מסלול חייהם של מעל 1,300 אזרחים תמימים רק בגלל ישראליותם, היש נורא מזה?
שרף הפך לאחד הסמלים של האירוע הכי קשה בתולדות המדינה, כי הסיפור שלו ממשיך להיות הסיפור של כולנו בשמחה ולצערנו גם בעצב הנורא.
אנחנו שולחים לו מכאן את תנחומינו מעומק הלב ובוכים יחד איתו. לצפות בו בהלוויית נכדתו היקרה היה קשה מנשוא.
מי ייתן ולא נדע עוד צער וננוחם בניצחון מזהיר, ששלמה ושכמותו יידעו שמותם של יקיריהם לא היה לשווא.
