בית הספר הערבי-פלסטיני המקצועי ליתומים ("אל-ייתים אל-ערבי"), אחד המוסדות החינוכיים-מקצועיים הוותיקים והמשמעותיים ביותר במזרח ירושלים, עומד בפני סכנת סגירה. הוא מהווה סמל לשיקום ופיתוח החברה הפלסטינית דרך חינוך טכנולוגי, אך עתה סכסוך קרקעות עם הרשויות בישראל, מיעוט תלמידים וקשיים כלכליים, מעיבים על המשך קיומו – 60 שנים לאחר הקמתו.
בית הספר, המשתרע על שטח של כ-42 דונמים, שוכן באזור שבין בית חנינא לבין עטרות, בקצה הצפוני של ירושלים. המתחם רחב ידיים, כולל מבני כיתות, סדנאות עבודה מתקדמות, מעבדות ומגרשי ספורט. מיקומו הפך עם השנים לנקודת חיכוך בשל קרבתו לאזור התעשייה עטרות ולגדר ההפרדה.
מהו סיפורו של בית הספר הפלסטיני הוותיק בירושלים?
בית הספר הוקם במקור בשנת 1940 בחיפה על ידי "ועד היתום הערבי", עליו נמנו קבוצת אנשי רוח וציבור. המטרה המקורית הייתה לספק קורת גג, חינוך והכשרה מקצועית ליתומים פלסטינים בעקבות המרד הערבי הגדול (1936-1939) והמצב הכלכלי הקשה.
לאחר מלחמת השחרור ב-1948, המוסד הועתק לירושלים, שהייתה אז תחת שלטון ירדני. המבנה הנוכחי נחנך בשלהי שנות ה-60 במיקום אסטרטגי בצפון העיר, והפך לאחד המרכזים המובילים במזרח התיכון להכשרה מקצועית. המוסד מתמקד בחינוך טכנולוגי-מקצועי בתחומי מכונאות רכב ודיאגנוסטיקה, חשמל בניין ותעשייה, נגרות ועיצוב רהיטים, מסגרות וריתוך אמנותי ומחשבים ותקשורת.
המימון של המוסד התבסס לאורך השנים על שילוב של תמיכה ממשלתית ירדנית, סיוע בינלאומי, בעיקר של ממשלת גרמניה, ותרומות פרטיות. חלק קטן מהמימון מגיע גם מדמי לימוד סמליים ומהכנסות של סדנאות המוסד, כמו עבודות נגרות ומכונאות שבוצעו עבור לקוחות חיצוניים.
מדוע בית הספר בצפון ירושלים נקלע לסכנת סגירה?
בשיא תפארתו (שנות ה-70 וה-80), המוסד אכלס מאות תלמידים (לעיתים מעל 500), שהגיעו מכל רחבי יהודה ושומרון, עזה וירושלים. הוא תפקד כפנימייה יוקרתית שבוגריה השתלבו בתעשיות הרכב, החשמל והבנייה בכל רחבי העולם הערבי. כיום מספר התלמידים מצומצם משמעותית ועומד על עשרות בודדות – תלוי בשנתון ובמגמה. הירידה נובעת מהקשיים הבירוקרטיים, המחסומים שמקשים על הגעת תלמידים משטחי הרשות הפלסטינית, והתחרות מול מוסדות חינוך אחרים.
הקיצוץ בתמיכות החיצוניות, יחד עם העלויות הגבוהות של אחזקת סדנאות טכנולוגיות חדישות, הביאו את המוסד לגירעונות כבדים. בניית גדר ההפרדה והמחסומים ניתקה את בית הספר מקהל היעד המרכזי שלו – תלמידים ממרחב התפר ושטחי הרשות הפלסטינית. הדבר הוביל לירידה ברישום ולתחושת בידוד של המוסד.
קיימת גם מתיחות מתמדת סביב סוגיית תוכנית הלימודים (הפלסטינית מול הישראלית). הלחץ מצד עיריית ירושלים, באמצעות מנח"י ומשרד החינוך, להתאים את המוסד למערכת הישראלית כתנאי לתקצוב, יוצר התנגדות פנימית מטעמים אידיאולוגיים. מנח"י גם טוענת כי המוסד סובל מתשתית פיזית מתיישנת וממספר תלמידים נמוך שאינו מצדיק את החזקת המתחם העצום. העירייה הביעה לא פעם רצון "להשתלט" על ניהול המוסד או להסב חלק מהמבנים לבתי ספר עירוניים רגילים, כדי לפתור את מצוקת הכיתות הקשה בבית חנינא.
סוגייה מרכזית נוספת השנוייה במחלוקת היא הקרקע עליה יושב בית הספר, הנחשבת לנכס אסטרטגי. קיימים מאבקים משפטיים ממושכים מול הרשויות הישראליות וגורמים פרטיים בנוגע לבעלות על חלק מהשטחים, המעוניינים בשטח לצורך הרחבת אזור התעשייה או הקמת יחידות דיור.
הטענה המרכזית של האפוטרופוס על נכסי נפקדים ורשות מקרקעי ישראל היא שחלק מהקרקעות במתחם שייכות לבעלים יהודים, שרכשו אותן בתחילת המאה ה-20 (לפני 1948), ולכן עם החלת החוק הישראלי, לאחר מלחמת ששת הימים, הבעלות צריכה לחזור לידי המדינה.
לאחר שנים של דיונים, בתי המשפט בישראל קיבלו את עמדת המדינה בחלק מהתביעות. נקבע כי יש להפריד בין מבני בית הספר לבין שטחים פתוחים במתחם. פסיקות אלו סללו את הדרך לקידום תוכניות בנייה ממשלתיות על שטחים ששימשו בעבר את המוסד, כמו מגרשי ספורט או שטחי חקלאות לימודית, מה שמצר את צעדיו של בית הספר ומאיים על יכולתו להמשיך להתקיים במתכונתו הנוכחית.
