ההמון נדחק, הטלפונים הונפו, הידיים התרוממו והקריאות נשמעו מכל עבר. ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בשוק מחנה יהודה בירושלים, ביום חמישי בערב, ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת, נראה לרגעים פחות כמפגש בין מנהיג לאזרחים ויותר כטקס הערצה. דווקא בעיר שבה המציאות היומיומית רחוקה מלהיות מושלמת, נדמה כי עבור חלק מהנוכחים נתניהו אינו פוליטיקאי העומד לבחירה, אלא דמות שהנאמנות לה קודמת כמעט לכל שאלה.
אבל ההתלהבות בשוק אינה מקרית. ירושלים מעניקה במשך שנים כוח פוליטי עצום לליכוד ולמפלגות החרדיות, גם כאשר המערכת הפוליטית הארצית עוברת טלטלות. בבחירות 2022 קיבלו יהדות התורה 23.8% מקולות המצביעים בעיר, הליכוד 19.11% וש"ס 18.3%. יחד מדובר ביותר מ-61% מהקולות, עוד לפני מפלגות ימין נוספות.
מדוע נתניהו נהנה מנאמנות כה עמוקה בירושלים?
אחד ההסברים נעוץ בפסיכולוגיה של הזהות הקבוצתית. עבור חלק מתומכי נתניהו, התמיכה בו כבר אינה רק עמדה פוליטית אלא מרכיב בזהות האישית, המשפחתית והקהילתית. כאשר ביקורת על המנהיג נתפסת כמתקפה על הקבוצה כולה, מתעוררת תגובת התגוננות. ככל שהביקורת חריפה יותר, כך הנאמנות עשויה להתעצם.
לתופעה מצטרף דיסוננס קוגניטיבי: ההכרה בכישלונות של מנהיג שאדם הגן עליו במשך שנים מחייבת לעיתים בחינה מחודשת של בחירותיו שלו. קל יותר להסביר את הכישלונות באמצעות אויבים פוליטיים, תקשורת עוינת או נסיבות חיצוניות.
בירושלים פועל גם מנגנון סוציולוגי עמוק יותר. משפחה, בית כנסת, שכונה, מוסדות חינוך וקהילה דתית עשויים לחזק השתייכות פוליטית העוברת בין דורות. במרחבים כאלה, שינוי הצבעה עלול להיתפס לא רק כהחלטה אישית, אלא כהתרחקות מהמחנה שאליו אדם שייך.
האם ירושלים תהיה העיר האחרונה בישראל שתשתנה פוליטית?
ייתכן בהחלט. ירושלים אינה מקשה פוליטית אחת, וקיימים בה ציבור ליברלי, אוכלוסייה ערבית גדולה ומוקדי התנגדות מובהקים לנתניהו. ובכל זאת, משקלן האלקטורלי של הקהילות החרדיות והשמרניות מעניק לעיר יציבות פוליטית יוצאת דופן.
הנתונים מצביעים גם על שינוי דמוגרפי מתמשך: לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שיעור הקולות ליהדות התורה ולש"ס בירושלים עלה מ-22% בשנת 1992 לכ-42% בשנת 2022. המשמעות היא שלא מדובר רק בהעדפה פוליטית שאפשר לשנות באמצעות קמפיין מוצלח, אלא גם בשינוי בהרכב אוכלוסיית המצביעים.
ישראל יכולה לעבור משברים, להחליף סדרי עדיפויות ולערער על מוסכמות פוליטיות. בירושלים, לעומת זאת, מנגנוני הזהות, הדמוגרפיה והנאמנות הקהילתית עשויים להאט מאוד את התהליך.
והתמונה ממחנה יהודה מותירה שאלה אחת חריפה במיוחד: כאשר מנהיג הופך לסמל שאסור לערער עליו, האם הבוחר עדיין שופט את השלטון, או שכבר נעשה חלק מקהל מעריציו?
