בלב ירושלים, במרחק קצר מבית המשפט העליון וממוקדי השלטון, ניצב מאהל מחאה לבן, מואר, כמעט שומם. על יריעותיו תלויות תמונותיה של ילדה מחייכת. שלטים מבקשים למצוא אותה, כרזות דורשות תשובות, אבל המוני האנשים אינם שם. אין נהרות של מפגינים, אין הפגנות ענק ואין תחושה של משבר לאומי. יש מאהל, יש כאב, ויש בעיקר שקט. שקט נורא סביב ילדה שנעלמה.
קוראים לה היימנוט קסאו. היא נעלמה ב-25 בפברואר 2024, כשהייתה בת תשע, סמוך למרכז הקליטה בצפת שבו התגוררה משפחתה שעלתה מאתיופיה. מאז חלפו כמעט שנתיים ושמונה חודשים. תיק החקירה הועבר ללהב 433 בדצמבר 2025, נבדקו כיוונים חדשים, אבל הילדה לא נמצאה.
בישראל, שהצליחה להוציא מאות אלפים לרחובות למען החטופים בעזה, קשה להתעלם מהניגוד. אותן יכולות מופלאות של התגייסות ציבורית, סולידריות והתמדה כמעט אינן ניכרות סביב המאהל של היימנוט. ברור שהנסיבות שונות, אבל האם כאבה של משפחה אחת ראוי לפחות תשומת לב? האם צריך אויב מוגדר, מלחמה או סיפור ביטחוני כדי להפוך היעלמות של ילדה לעניין לאומי?
מדוע מאהל המחאה של היימנוט קסאו בירושלים נותר כמעט שומם?
התצלומים ממאהל המחאה בכיכר אגרנט מספרים סיפור שקשה להתעלם ממנו. יריעות לבנות, תאורה, תמונות של היימנוט ומרחב ציבורי שכמעט אינו מאוכלס באנשים. התצלומים אמנם מתעדים רגע מסוים ואינם מלמדים על מספר המבקרים לאורך היום, אבל הם ממחישים היטב את הבדידות שעומדת במרכז המאבק.
המשפחה נדרשה להיאבק אפילו על הזכות להחזיק במאהל. לאחר חודשים של מחלוקת, עתירה משפטית והתערבות חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, אישרה עיריית ירושלים את המשך פעילותו עד 22 באוקטובר 2026.
וכאן עולה שאלה קשה יותר: מדוע משפחה שבתה נעלמה צריכה להילחם גם על הזכות להזכיר למדינה שהיא קיימת?
האם החברה הישראלית הפכה את היעלמות היימנוט קסאו לשגרה?
בפסיכולוגיה החברתית מוכרת תופעה המכונה שחיקת חמלה, שבה תגובות רגשיות למצוקה נחלשות ולעיתים אינן מתורגמות עוד לפעולה. מחקרים בתחום מראים שהיכולת האנושית להגיב לסבל מושפעת מאופן הצגתו, מההזדהות עם הנפגעים ומהעומס הרגשי.
אבל במקרה של היימנוט מתרחש לכאורה משהו נוסף: נרמול ההיעדרות. ככל שחולפים החודשים, עצם העובדה שילדה אינה נמצאת מפסיקה להיתפס כאירוע חריג. מה שהיה אמור להיות מצב חירום מתמשך הופך לעוד ידיעה, עוד דיון בוועדה, עוד תמונה על אוהל.
ייתכן שגם אופייה המיליטריסטי של החברה הישראלית משחק תפקיד. חברה המורגלת להגדיר משברים באמצעות מלחמות, אויבים ומבצעים צבאיים יודעת להתגייס בעוצמה מול איום ביטחוני ברור. אבל מה קורה כשאין אויב מזוהה, אין חזית ואין מבצע חילוץ שאפשר לעקוב אחריו? האם ילדה שנעלמה בשגרה האזרחית פשוט אינה מתאימה לסיפור הלאומי שאנחנו רגילים לספר לעצמנו?
ויש גם שאלת מוצאה. האם העובדה שהיימנוט היא ילדה ממשפחה יוצאת אתיופיה משפיעה על מידת ההזדהות הציבורית? אין בסיס לקבוע שזהו ההסבר היחיד או המרכזי, אבל במדינה שבה לא כל הקבוצות זוכות לאותו כוח ציבורי ותקשורתי, השאלה הזאת אינה מופרכת. היא מחייבת דיון, לא התחמקות.
המשפחה אינה שקופה באמת. חברי כנסת, פעילים ואזרחים התגייסו למענה, והכנסת קיימה דיונים רבים בעניינה. אבל המרחק בין מאבק של מעגל מסור של תומכים לבין התגייסות של חברה שלמה הוא עצום.
בעוד ימים אחדים אמור מאהל המחאה להתפנות מכיכר אגרנט. ייתכן שהאוהלים הלבנים יקופלו, השלטים יוסרו והתמונות ייעלמו מהמרחב הציבורי. היימנוט עצמה עדיין נעדרת.
וזו אולי התוצאה האכזרית ביותר של הנרמול: החברה הישראלית לא בהכרח החליטה לשכוח את היימנוט קסאו. היא פשוט למדה להמשיך בחייה גם בלעדיה.
