גן העצמאות בירושלים, אחת הפינות הירוקות המוכרות ביותר במרכז העיר, נחסם בימים האחרונים בגדר לבנה גבוהה, וכניסת מבקרים אליו אינה מתאפשרת. דווקא בתחילת הקיץ, כאשר החום כבר מורגש והעיר זקוקה לכל פינת צל פתוחה, הפארק נראה מבחוץ כמו עוד אתר עבודה סגור.
על הגדר כבר הופיעו כתובות גרפיטי בולטות, בהן "חסמתם את הפארק שלנו" ו"כאן קבור גן העצמאות". עבור ירושלמים רבים שעוברים במקום, זו לא רק מחאה על פארק אחד. זו תחושה רחבה יותר של עיר שנחסמת פינה אחר פינה – מדרכות, כבישים, כיכרות, רחובות ועכשיו גם גן מרכזי בלב ירושלים.
למה גן העצמאות בירושלים נסגר למבקרים?
המהלך נועד לטובת עבודות שיפוץ בגן והכנת תשתיות לפרויקטים שונים בתחומי התחבורה והנדל"ן המתוכננים באזור. אלא שהעיתוי והמיקום הופכים את הסגירה לרגישה במיוחד. גן העצמאות אינו גינה צדדית או שטח פתוח שולי, אלא מרחב ציבורי מרכזי המשמש תושבים, עובדים, משפחות, צעירים ומבקרים במרכז העיר.
שמו הרשמי של המקום הוא גן הרי וילף. הגן נמצא בין רחוב המלך ג'ורג' ממערב, רחוב גרשון אגרון וכיכר צרפת מדרום, רחוב הלל מצפון, ורחוב מנשה בן ישראל, בית הקברות המוסלמי הישן ומוזיאון הסובלנות ממזרח. מבחינה היסטורית, שטח הגן היה ברובו חלק מבית הקברות ממילא; במרץ 1921 הוגדר האזור בתוכנית של האדריכל צ'ארלס רוברט אשבי כשטח פתוח, ובשנות ה-30 הוקם חלקו הראשון של הגן, הקרוי כיום גן מאיר שרמן.
האם עבודות התשתית בירושלים סוגרות גם את הפארקים?
בירושלים של יוני 2026, סגירת גן העצמאות מצטרפת למציאות עירונית שכבר מכבידה על התושבים: עבודות תשתית, חפירות, חסימות, אבק, רעש ופקקי ענק. גם כאשר חלק מהפרויקטים נחוצים לעתיד העיר, התוצאה היומיומית עבור מי שחי בה היא תחושה של עומס בלתי פוסק.
בשנת 1957 החלו עבודות פיתוח להכשרת חלקו המערבי של הגן כפארק ציבורי, בתרומת יהדות דרום אפריקה. הגן נחנך לראשונה ביום העצמאות 1958, ושוב בסוף שנת 1959. כך שמדובר לא רק במדשאה עירונית, אלא במקום בעל שכבות היסטוריות עמוקות, שהפך במשך השנים לחלק מהזיכרון העירוני של מרכז ירושלים.
איך שיפוץ גן העצמאות מתחבר לעומסי התחבורה בעיר?
הירושלמים נדהמים בעיקר מהמראה: פארק מרכזי, פתוח ומוכר, עטוף כולו בגדר לבנה, בלי אפשרות להיכנס. במקום דשא, עצים ושבילים – קיר ארוך. במקום מרחב נשימה – עוד חסימה. בעיר שבה כל מעבר ממילא הפך למסלול מכשולים, גם סגירת פארק נתפסת כעוד פגיעה בשגרת החיים.
השאלה איננה רק האם צריך לשפץ את גן העצמאות. השאלה היא איך מנהלים עיר בזמן שיפוצים בלי להפוך אותה למרחב סגור ומותש. תושבים אינם בהכרח מתנגדים לשדרוג הגן או לפיתוח תשתיות, אבל הם מתקשים לקבל את התחושה שכל פרויקט מגיע עם עוד גדר, עוד חסימה ועוד הבטחה עתידית שדורשת מהם לשלם בהווה.
גן העצמאות עוד אמור לחזור לציבור, משופץ ומוכן יותר. אבל בינתיים, מאחורי הגדר הלבנה והכתובות שעליה, ובראשן "כאן קבור גן העצמאות", הוא הפך לסמל חד של ירושלים הנוכחית: עיר שנמצאת בבנייה בלתי פוסקת – עד שגם המקום שנועד לתת לה אוויר נסגר.
