עיריית ירושלים ופיקוד העורף סיכמו לקראת סוף השבוע שעבר על הצטרפותם של 60 חיילים לתגבור רחובות ירושלים וכתוצאה מכך הסטת כוחות לאבטחת בתי הספר בירושלים, שחוזרים לפעילות באופן מדורג.
לכאורה, מדובר במהלך שנועד לחזק את הביטחון בבתי הספר בירושלים, או לפחות, איך נאמר, לחזק את תחושת הביטחון. אם לא מהות, אז לכל הפחות מראית עין. בפועל, לא בטוח שמשהו מזה מושג.
בשעה שהציפייה של ההורים בירושלים וכן של חלק מצוותי ההוראה והניהול היא להרגיש ביטחון מוחלט, מה בעצם תעזור נוכחות של 60 חיילים ברחבי העיר, והסטתם של מספר מאבטחים אל בתי הספר בירושלים?
ונניח שאכן חלילה משהו יקרה? אם חלילה ינסו מחבלים לתקוף? מה כבר יעזור "צירוף הכוח של 60 חיילים לתגבור בירושלים"? בחלק מהגנים בירושלים אין בכלל מאבטח חמוש.
בימים אלו העיר ירושלים עדה לגל של הסתה ותמיכה בחמאס מצד עשרות מתושבי מזרח ירושלים. ניתן להתרשם כי גם אם מלחמת חרבות ברזל מתנהלת בדרום, הרי שירושלים רותחת.
מראש, גם כך, בימים כתיקונם, לפני ה-7 באוקטובר, רחובות ירושלים לא בדיוק נחשבו לשוויץ. פיגועי דקירה אירועו בעיר חדשות לבקרים. אם כך, בימים של מלחמה ושל הסתה הולכת וגואה, מה בעצם תורמת באמת לביטחון התלמידים נוכחות של 60 חיילים בעיר?
נדמה כי בעיריית ירושלים ובפיקוד העורף מאמינים כי ביצעו מהלך משמעותי. אבל גם אם נשים בצד את החזרה המגומגמת ללימודים שמנהלת עיריית ירושלים ביד לא ברורה, את המסרים הסותרים בדבר קיומם של לימודים ואי קיומם עבור שכבות גיל מסוימות, ואת החידון היומי להורה בנושא פתיחת הצהרונים – הרי שבנושאים של ביטחון אי אפשר לעבור לסדר היום.
עושה רושם שיש כאן פער תפיסתי בהכרת הצורך הכמותי להגנה שבאמת תהיה אפקטיבית על גנים ובתי ספר. אם לוקחים בחשבון את מספר הגנים ובתי הספר בירושלים אז המספר ההגיוני יותר הוא מינימום 600 חיילים. לא 60, אלא לפחות 600 חיילים צריכים להתפזר מחוץ לכל בתי הספר ולגנים בירושלים. כל דבר אחר הוא בלתי מספק.
