המונח הזה, אחריות – מהי המשמעות שלו בעצם?

אחריות. כולם מדברים בתקופה הזו על אחריות. אני אחראי, הוא אחראי, זה לוקח אחריות והשני מתנער ממנה לחלוטין, אבל ספק אם כולם באמת מבינים את משמעות המילה. ספק אם המנהיגים שלנו ירדו לעומק של האותיות והמשמעויות.

זה היה משחק עונה עבורנו. הקבוצה שלנו נאבקה בצמרת הגבוהה והיינו צריכים את שלוש הנקודות כדי לעשות עוד צעד קריטי לעבר האליפות.

כמאמן צעיר שבא מעולם התוכן האמנתי שמעבר לפן המקצועי נטו, צריך להקנות לשחקנים עוד כלים שיעזרו להם להביא את עצמם ליידי ביטוי בכדורגל בפרט ובחיים בכלל. כלים שילכו איתם כל הזמן, גם אחרי שלא ניפגש על המגרש.

קוראים לזה ערכים. כן, עם כל הכבוד ל"טקטיקה שמקטיקה" כמו שנוהג לומר אלי אוחנה, האמנתי שמאמן צריך להיות דמות להערכה שהשחקנים ילכו אחריה. דמות שתגיע אליהם, תיגע בהם, תחבר אותם ובעיקר תעשיר אותם. דמות שתדע לשלב בין המקצועי, לאנושי, לרגשי ולשכלתני.

כשעה לפני המשחק הם נכנסו לחדר ההלבשה, דיברו, התארגנו, התלבשו וצחקו. ספק אם באותו רגע מישהו מהם בכלל שם לב ללוח שעמד בצד ולמילה שהיתה כתובה עליו.

כשנכנסנו הם התיישבו בציפייה לתדרוך המקצועי. החלל שעד רגע היה רועש, כיאה לחדר הלבשה של בני נוער תוססים, הפך לדומם. אחרי חצי דקה של מבט סורק עיניים כדי לחוש אותם, הבאתי את הלוח מהצד והעמדתי אותו מולם. "מי יכול להסביר לי מה משמעות המילה שכתובה כאן?", שאלתי. הם הסתכלו זה על זה, אבל לא פצו פה, כאילו מבינים שהשאלה שלי היתה רטורית. כאילו הבינו שתכף יבוא ההמשך.

"חברים, המילה שאתם רואים כאן תנצח לנו את המשחק היום", המשכתי, "במהלך כל השבוע התאמנו, התכוננו ותרגלנו, עכשיו הגיע הזמן לגלות אחריות. אתם יודעים מה זה אומר?".

"אחריות היא ערך חשוב", ענה מאיר הקפטן כאילו ציטט מוויקיפדיה, "היא בעצם אומרת שאנחנו נושאים בתוצאות של המעשים שלנו". "יפה מאוד", השבתי, "אבל מה זה אומר הלכה למעשה? שמתם לב באיזו אות מתחילה המילה אחריות?". "אלף", הם ענו. "ובאיזה אות היא מסתיימת?", המשכתי. "תיו", הם ענו.

"בדיוק", הרמתי את הקול, "כשאנחנו לוקחים אחריות, אנחנו לוקחים אותה על הכל – מא' עד ת'. עכשיו שימו לב מה עוד מסתתר במילה אחריות. ה-א' זה אני, אני קודם כל אחראי למעשים שלי. אני לא מפיל אשמה על אף אחד אחר, אלא לוקח אחריות בעצמי על עצמי".

"במעגל השני אני לוקח אחריות על אח שלי, על הסביבה הקרובה ביותר לי", המשכתי תוך כדי העלאת טון להכנסת מוטיבציה וטירוף, "עכשיו, אחרי שלקחתי אחריות על עצמי ועל האח שלי, אני לוקח אחריות על אחר, על המעגל היותר רחב. ורק אם לקחתי אחריות על מעשי, על הטעויות של אח שלי ועל המעשים של האחרים, אני יכול לצעוק אחרי".

הם הסתכלו עליי בעיניים מבריקות כאילו מחכים להתפוצץ, אבל אני המשכתי עוד קצת. "אתם יודעים מה יקרה אז? מה יקרה למי שיעשה את כל זה ויצעק אחרי?", הלהבתי בקצב מילים מתגבר, "מאיר בוא לפה. תעמוד מול כולם ותצעק "אחרי"".

עוד לפני שהוא צעק, הם כבר ענו: "אחריו". "בדיוק", סיכמתי, "רק מי שייקח אחריות מא' עד ת', ייקח אחריות על מעשיו, על אחיו, על החבר שלו ועל האחר, יוכל לצעוק אחרי וכולם ילכו אחריו. זאת אחריות. אז עכשיו אתם הולכים אחרי מאיר, מגלים אחריות ומנצחים את המשחק הזה".

זה אומנם הסתיים במפלה צורבת שלנו 3:0, אבל… סתם, נראה לכם, עם הקבוצה שהיתה לנו, לא היינו צריכים את הנאום הזה כדי לנצח 0:3 ולחגוג בסיום, אבל היום, כשאני פוגש את אותם שחקנים ומדבר איתם, שחקנים שחלקם הגדול בדיוק משרת כלוחמים וחלקם אף נפלו במסיבה ברעים, אני יודע שהרבה יותר מהניצחון ההוא, הם לקחו את הערך הזה לחיים.

אז אולי אנחנו לא צריכים לשמוע "אני אחראי", על מנת לנצח את המערכה הנוכחית (אחרי הכל אנחנו יותר חזקים, חכמים ואנושיים מהאויב), אבל אנחנו צריכים בדחיפות מנהיגים שיבינו את ערך השפה העברית, ולו בשביל שביום אחרי נוכל ללכת אחריהם כשהם יגידו 'אחרי'.

בטור הבא נתמקד במשמעות המילה אחדות.