כולנו מייחלים כבר לסופה של הלחימה, אבל לא לסתם סיום. סיום שירים את העם הזה כולו מהאבל הנורא שבו הוא-אנחנו שרויים.
סיום שיהיה בו גם קול תרועה רמה של ניצחון. מעין תרועת שופר של יום הכיפורים, משהו שיישמע בכל בתי הקברות בארץ, שם קבורים אלפים מחיילינו ורבים מאזרחינו, שנרצחו, נקטלו בידיו של האויב האכזרי, החמאס, ושיישמע גם בכל בתי החולים בארץ, שם שוכבים פצועינו, שזעקות השמחה, יגיעו גם לחטופינו ולנעדרינו באשר הם.
שיידעו כולם, גם אלה הנוהגים לחלק סוכריות, בקלאוות וכנאפה בג'נין, שכם, רמאללה, וחברון אחרי הפיגועים, שהמעגל נסגר, שאין יותר אויב דאעשי כזה בשם חמאס, שזה יהיה סופם של כל המרצחים שקמים עלינו, ולאלה שהתעודדו ממעשי הזוועה האחרונים בפרט.
דמיינו לכם אקורד סיום שבו ראשי החמאס, יחיא סינוואר, מוחמד דף, מרוואן עיסא וחבריהם, נקברים, חסרי דופק ונשימה, מתחת למנהרות והפעם, אין בכוחם לצאת משם לעולם.
לצערי, נראה, שככל שהמלחמה מתארכת, אנחנו נלחמים בעוד ועוד גורמים בעולם, שעומדים לצבאנו עם סטופר ביד ומבקשים, על סף דורשים, מכל הכוחות חדל.
כאן, בדיוק במקום הזה, ייבחן החוסן הלאומי שלנו. כאן יובהר במאת האחוזים, אם לא אבדה תקוותנו, אם למרות הפגיעה הקשה עד מאוד בתדמיתו של צה"ל, החוסן המדיני שלנו נותר איתן, ולאט לאט, נדביק יחד איתו, גם את הרסיסים המנופצים של הפאזל הצבאי והאזרחי, המוכתמים בדם.
לשם כך נצטרך לנשוך שפתיים ולהבליג, וזה כולל גם את ראש ממשלתנו, האחרון בעצם שאמור להפר את כלל הברזל הזה, שאמור לגזור עליו שתיקה, לקיחת אשמה, אבל לא הטלת אשמה, בטח לא על הדרג הצבאי, הגורם היחיד שיוכל להחזיר לעם הזה כולו את כבודנו האבוד.
הציוץ הזוועתי של נתניהו, אתמול, ראשון, אחרי חצות, ציוץ שבו הוא מאשים את ראשי הצבא וזרועותיו, על כך שלא העבירו לו שום הערכה על כוונות מלחמה מצד חמאס ושתחת זאת כולם כאחד העריכו שהחמאס מורתע, (השד יודע מי היה זה שיעץ לו להוציאו לעולם את הציוץ המופקר הזה, אם זה אחד מיועציו עליו ליטול אחריות ולהתפטר, אבל הבוס הלא מתפטר בעצמו, לא יאפשר לו לעשות זאת), רק לחשוב על חיילינו בעזה שניהלו באותן שעות קרב פנים מול פנים מול המפלצות מהחמאס, כשמי מהם אולי בדרך לא דרך, שמע על הציוץ המיותר הזה של הראש.
כולנו חולמים כאן על ארץ חדשה. כן, ארץ חדשה. לכולנו, אולי להוציא את מי שעומד בראשות הממשלה, ברור, שמתחילים מהתחלה. החבל ארץ הקטן הזה, שהחל מהשבעה באוקטובר צריך לחטוף את הריסטארט של החיים שלו, החיים שלנו, 'החיים עצמם' אליבא ד-נתניהו, יקבל בסופה של הלחימה תפנית חיובית מאוד.
באנגלית קוראים לזה, פריש מיש, כשהיינו קטנים, כרזנו 'מהתחלה, מהתחלה', כשהיינו על סף הפסד 'טראגי' במשחק 'מלחמה' בקלפים.
גם כאן, במשחק האמיתי על חיינו וחיי ילדינו שבגילם כבר אפשר לומר ראו הרבה-הרבה יותר ממה שהיו אמורים לראות ובטח לחוות בגילם, יקבלו סוף כל סוף, את מה שמגיע להם לקבל. פשוט לחיות, בלי פחד, בלי סבבים של מבצעים ומלחמות.
נכון, נסרארללה כנראה יישאר בבונקר וצבאו האכזרי אף הוא, עדיין מאיים. הלוואי ויהיה לנו את האשראי האמריקאי לסגור גם איתו/איתם חשבון, אחת ולתמיד. אשריי המאמין, או במקרה הזה, אשראי המאמין.
– צילומי אימה בפאתי ירושלים בנוסח המחדל בעוטף עזה: פלסטינים מנסים לפרוץ את גדר ההפרדה – צפו
