התמונה שנשארה מהשבת האחרונה בירושלים אינה רק של בית קפה מלא. היא תמונה של משהו שמתחיל לזוז מתחת לפני השטח. ברחוב הצר ליד קפה "הסמטה" עמדו זה לצד זה אנשים שלא בהכרח מצביעים לאותה מפלגה, לא מתפללים באותו בית כנסת ולא מנהלים את אותה שבת. חילונים, דתיים ליברליים, אנשי ציונות דתית, ירושלמים וגם תומכים שהגיעו מאזור תל אביב והמרכז. המכנה המשותף ביניהם היה פשוט בהרבה: נמאס להם לסגת.
מול המחאה החרדית על פתיחת בית הקפה בשבת הגיע קהל גדול, מילא את הרחוב ויצר תור ארוך בכניסה. גם כלי תקשורת, צלמים ויוצרי תוכן הגיעו לתעד את האירוע, שהפך במהירות מסכסוך מקומי סביב אספרסו בשבת לתמונה הרבה יותר רחבה של ירושלים ושל ישראל. בשטח נראו גם אנשי תקשורת ויוצרי תוכן, ובהם אסף גוטהלף. וגם כאן המסר הולך ומתחדד: זה כבר לא זמן לתקשורת שמרנית, מנומסת ומלטפת, שמנסה לעגל כל עימות ולהיזהר מכל ניסוח. כשהרחוב בוער ממחלוקת אמיתית, גם התקשורת נדרשת להפסיק ללחוש ולהתחיל לומר בקול מה באמת קורה.
למה המאבק בקפה "הסמטה" בירושלים כבר אינו רק מאבק על פתיחת עסק בשבת?
כי כוס הקפה היא רק הקליפה. מתחתיה יושב כעס שנצבר במשך שנים סביב היחסים בין הציבור החרדי לבין יתר חלקי החברה בישראל. המאבק סביב גיוס חרדים לצה"ל הפך את התחושה הזו לחריפה במיוחד: חילונים ודתיים שמשרתים, שולחים ילדים לצבא, עובדים ומשלמים מסים שואלים יותר ויותר בקול מדוע האחריות המשותפת נעצרת שוב ושוב בדיוק באותו מקום.
וכאן מגיע גם הכסף. הביקורת אינה רק על אי גיוס, אלא על מערכת יחסים שבה המדינה ממשיכה לתקצב מוסדות, קצבאות ושירותים גם לקבוצות שחלקים מתוכן מתנגדים להשתלבות מלאה בחובות האזרחיות. אפשר להתווכח על המספרים ועל הפתרונות, אבל קשה להתעלם מהכעס. בשבת הוא קיבל פנים, גוף ותור ארוך ליד בית קפה.
זה גם מה שהופך את האירוע למסקרן כל כך: זו כבר אינה חזית של "חילונים נגד חרדים". כשהציונות הדתית, דתיים ליברליים וחילונים עומדים באותו רחוב, הסיפור משתנה. מדובר בקואליציה חברתית בלתי רשמית של אנשים שאולי חלוקים כמעט על הכול, אבל מתחילים להסכים על גבול אחד: אי אפשר לדרוש זכויות בלי לדבר גם על אחריות.
האם קפה "הסמטה" מסמן שינוי עמוק יותר בירושלים?
מוקדם להכריז על מהפכה, אבל המקומות שבהם מתחילות מהפכות כמעט אף פעם לא נראים בתחילה כמו מהפכה. לפעמים זו אוניברסיטה, לפעמים כיכר, ולפעמים בית קפה קטן בירושלים שמחליט לפתוח את הדלת.
זה גם רגע שלא נועד לפחדנים. לא לפוליטיקאים שמנסים לומר לכל קהל בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע, לא למי שמזגזג ברגע שהמחיר הציבורי עולה, ולא לתקשורת שמלטפת כל עימות עד שהוא מאבד משמעות. מי שחושב שהחברה הישראלית זקוקה לחוזה חדש בין חלקיה יצטרך בשלב מסוים גם לומר זאת בלי לגמגם.
בשבת האחרונה, לפחות לכמה שעות, אנשים שונים מאוד אמרו את זה בגופם. הם פשוט הגיעו.
