ה' כסלו התשפ”ד
18.11.2023
כניסת השבת בירושלים: 16:03
יציאת השבת בירושלים: 17:18
פרשת השבוע – פרשת "תולדות"
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה' יט).
כך נפתחת הפרשה, מבלי להשאיר ספק כלשהו שיצחק אינו, כביכול, בנו של אברהם. הדבר החשוב ביותר בתולדות יצחק הוא ייחוסו. הוא בנו של אברהם. הפרשה מתחילה בברור הכרחי, מתארת את תחילת השושלת החדשה ובפסיקה חד משמעית – שלא ייווצר שום ספק שמא יצחק הוא בנו של אבימלך – מהעת בו נלקחה שרה להרמונו של המלך, בעקבות הצהרתו של אברהם כי שרה היא אחותו.
הפרשה עוסקת בהרחבה ביעקב ועשו ובמעשיהם השונים בתכלית השינוי זה מזה. הנגזרת הטראגית מדמותו של עשו, כפי שנחקקה לעולם, היא של אדם פרוע, צייד, איש החומר, ללא שאר נפש ורוחניות. אך, התנהגותו הפרועה בתוך המציאות בעולם היא עניין נפרד מדמותו בתורה.
כאשר מלמדים בכתה ב' על תולדות יעקב ועשו, בניהם של יצחק ורבקה, מן הכתוב למדים הילדים שעשו בעל החזות הגברית, הנועזת והשונה בתכלית השינוי מאחיו התאום, יעקב, הוא זה שדואג לפרנסת המשפחה. לא פשוט למחנכים להסליל בתוך החיוב שבעשו את מהותו השלילית. הוא היחיד במשפחה הדואג לפרנסתה ולכלכלתה, אך עדיין יש בו דופי רב.
ולא פשוט לנמק ולדבר בשבחה של רבקה, המכוונת את יעקב בנה לשקר לאביו כדי לזכות בברכה השמורה לבן הבכור. בבגרותם ילמדו הדרדקים שרבקה, שצפתה פני העתיד לבוא, הבינה שהמעשה אותו עשתה אמנם לא מובן כחינוכי אף לבנה יעקב, שבוודאי פנתה אליו לא פעם במהלך החיים ואמרה לו, בני, אסור לשקר. אך הפעם מהותו של השקר, ועוד לאביו יצחק, רב בו החיוב מאשר השלילה. הוא נועד, לכאורה, להעלות את הקדושה. ביעצה ליעקב לשקר לאביו, ישנה כוונה עליונה – שיעקב יקבל ברכה בה יתברך עם ישראל לדורי דורות, לנצח נצחים.
אין ספק כי הפרשה מותירה אותנו עם לב נכמר משהו על עשו – הילד החריג, השונה, המתבודד והדחוי על אימו.
בספור יצחק וישמעאל, היה זה ישמעאל הילד הדחוי ע"י שרה, שבעצם גיבשה לעצמה את אותו רעיון ואת אותה אידיאולוגיה של בניית עם ישראל דרכו של יצחק. אך ישמעאל לא היה בנה – ולפחות אימו הגר אהבה אותו. בפרשת "תולדות" נדחה עשו ע"י אימו. לדעתה של רבקה, אותה לא חלקה עם אחר, עשו לא יכול להוות את השורש או הגרעין לעם ישראל. לא הוא, אשר בעברו הרג את נמרוד, יען כי השליך את סבא שלו, אברהם, לכבשן האש, ובכך היה לאחד המלכים שנלחמו באברהם. אברהם אמנם ניצל בנס, אך רבקה שידעה את ההיסטוריה ואת העבר, חשבה ובצדק, כי אדם שחי על ציד, המסוגל לשחוט בעלי חיים ואף להרוג בני אדם – אפילו אם הוא בנה – אינו ראוי להיות לעם.
זאת רבקה – האם השנייה, בעלת ערכים הומניים-ערכיים.
וזהו עם ישראל, שינק ערכים אלה ונאבק כל הדורות לייצב, לחנך ולבצר ערכים של אהבה, שלום, רעות ואחווה.
איננו אימהות שילדיהן יתקשרו אליהן ויגידו: "אמא, יש לי דם על הידיים כי רצחתי מלא יהודים. אמא – גם רצחתי תינוקות, קשישים וילדים. שרפתי בתים ואנשים. את ממש תהיי גאה בי".
אנחנו אימהות לעם בו הילדים יתקשרו אלינו ויבשרו לנו: "אמא, שתלתי, בניתי, המצאתי. אמא הצלתי, אמא עזרתי, אמא סייעתי, אמא ריפאתי, אמא גור כלבים מסכן וצולע הבאתי לך במתנה, חומד של כלבלב וגם זמר מפוחית ופרח והמון אהבה".
זה עם ישראל – עם של עידו, של דודו, של גיא, של ניר, של עמוס, של תמיר, של בראנו, של אלמוג, של אליפלט ושל יוסי ילד שלי מוצלח.
******
קראו גם:
