במציאות הירושלמית, שבה המרחק בין מזרח העיר למערבה נמדד לא רק בקילומטרים אלא גם בפערים חברתיים, כלכליים ולאומיים, פתיחתה של בריכת שחייה ציבורית עשויה לשאת משמעות שחורגת בהרבה מפעילות ספורטיבית. השבוע נחנך בשכונת בית חנינא שבמזרח ירושלים מרכז ספורט קהילתי חדש, הכולל את בריכת השחייה הציבורית הראשונה במזרח העיר. האם מדובר בעוד מבנה ציבור, או אולי בסנונית ראשונה של מציאות עירונית אחרת, שבה שירותים משותפים והזדמנויות שוות מחליפים בהדרגה את ההפרדה?
מה כולל מרכז הספורט החדש בבית חנינא בירושלים?
המרכז, הנושא את שמם של ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, משתרע על פני כ-5,000 מ"ר והוקם בהשקעה של כ-20 מיליון דולר. הוא כולל בריכת שחייה מקורה, בריכת פעוטות, בריכה לימודית, חדרי כושר, חדרי סטודיו ושטחים לפעילות קהילתית. בהקמתו השתתפו עיריית ירושלים, משרד ירושלים ומסורת ישראל, מפעל הפיס, הקרן לירושלים וקרן מנדל.
ד"ר וסים אלחג', מנהל המינהל הקהילתי בית חנינא, ציין: "פתיחת מרכז הספורט והשחייה בבית חנינא נותנת מענה לצורך אמיתי של התושבים, שלא היה קיים עד היום באזור. במשך חמש שנים ליווינו את הפרויקט מקרוב כדי להבטיח שהמשפחות, הילדים ובני הנוער שלנו יקבלו שירותי ספורט, בריאות ופנאי ברמה הגבוהה ביותר קרוב לבית".
המרכז צפוי גם לייצר עשרות מקומות עבודה בתחומי ההדרכה, האימון, ההצלה, התחזוקה והניהול. בכך הוא עשוי לחזק את הכלכלה המקומית, מעבר לשיפור שירותי הפנאי.
האם מרכז ספורט יכול לקדם דו קיום בירושלים?
כאן מתחילה השאלה המעניינת באמת. ירושלים היא עיר אחת מבחינה מוניציפלית, אך במובנים רבים מתקיימות בה שתי מציאויות נפרדות. הפערים בתשתיות, בשירותים ובהזדמנויות משפיעים גם על תחושת השייכות של תושביה.
השקעה במתקני ציבור במזרח העיר אינה מוחקת מחלוקות לאומיות או עשרות שנים של חוסר אמון. אבל היא עשויה לייצר בסיס אזרחי משותף: ילדים שלומדים לשחות, משפחות שמקבלות שירותים איכותיים ותושבים שמרגישים כי צורכיהם זוכים להתייחסות.
נשיא הקרן לירושלים, אריק גרבלסקי, התייחס לחזונו של נשיא הקרן לשעבר, שי דורון ז"ל, ש"האמין בחשיבותם של חיים משותפים וראה בספורט כלי משמעותי לקידום שוויון, חיבור בין קהילות ויצירת חברה משותפת".
גם ראש העיר ירושלים, משה ליאון, ציין בטקס כי "לראשונה, תושבי מזרח העיר יוכלו ליהנות מבריכת שחייה ציבורית וממרכז ספורט קהילתי מתקדם, ממש ליד הבית".
ועדיין, יש להבחין בין צמצום פערים לבין דו קיום של ממש. המרכז מיועד בראש ובראשונה לתושבי בית חנינא והסביבה, ולא ברור עדיין אם יהפוך למקום מפגש משמעותי בין יהודים לערבים.
אולי דווקא כאן טמון המבחן הירושלמי: לא בטקסי הפתיחה ובנאומים החגיגיים, אלא בשאלה אם השקעה ציבורית שוויונית תוכל לאורך זמן להפוך גם לאמון, לשייכות ולחיים משותפים.
