ארונות החשמל והמים הפזורים ברחובות ירושלים אינם בדיוק מהאטרקציות שמושכות את מבטם של העוברים והשבים. במשך שנים הם היו חלק כמעט בלתי נראה מהנוף העירוני, מתקנים אפורים שנועדו לשרת את התשתיות. כעת, במסגרת פרויקט של עיריית ירושלים, חלקם הופכים ליצירות אמנות צבעוניות המשקפות את סביבתם.
מאחורי הציורים עומד האמן אליסף מיארה, תושב עוטף עזה, שעוסק באמנות כ-20 שנה. במהלך הקריירה שלו צייר על מאות מיגוניות בצפון הארץ ובדרומה, וכן על קירות בתי ספר, גני ילדים, פארקים ומתקנים ציבוריים. הפרויקט הירושלמי החל בגן סאקר, ובהמשך התרחב לשכונות ולאתרים נוספים בעיר.
בניגוד לצביעה אחידה של מתקנים, הרעיון כאן הוא להתאים כל ציור למקום שבו הוא נמצא. כך, ארון חשמל בסביבה ירוקה עשוי להשתלב בנוף הטבעי, בעוד מתקן באזור היסטורי יקבל מאפיינים המזוהים עם האדריכלות והמורשת המקומית.
כיצד הופכים ארונות חשמל בירושלים לאמנות רחוב?
הפרויקט מתבצע בשיתוף מינהל התפעול בעיריית ירושלים, שאנשיו מאתרים מתקנים מתאימים לציור. מיארה בוחן את הסביבה ומתכנן את היצירה בהתאם למאפייניה, מתוך ניסיון לטשטש את הגבול בין התשתית העירונית לבין המרחב הסובב אותה.
"המטרה שלי בפרויקט היא לקחת ארון חשמל שהוא בדרך כלל משהו מנותק וזר למרחב, ולהפוך אותו לחלק ממנו", הסביר מיארה. "אם זה בגן סאקר, הציור יתכתב עם הירוק והטבע. אם זה בעיר העתיקה, הוא יהיה בעל אופי מסורתי וישלב את הנופים והמבנים של ירושלים."
עבור מיארה, העבודה בירושלים נושאת גם משמעות אישית. "אני צייר כבר 20 שנה, ואני מרגיש שכל 20 השנים האלה היו למעשה הכנה לרגע שבו אזכה לצייר ברחובות ירושלים", ציין. "ציירתי עד היום על מאות מיגוניות ברחבי הארץ, אבל עבורי ירושלים היא משהו אחר."
היוזמה מצטרפת למגמה של שילוב אמנות במרחבים ציבוריים, שבה גם מתקנים שימושיים לחלוטין יכולים לשמש משטחי יצירה. אלא שבירושלים, עיר שבה הנוף משתנה באופן חד בין שכונות עתיקות, אזורים מודרניים ושטחים ירוקים, ההתאמה לסביבה מקבלת משמעות מיוחדת.
ראש העיר ירושלים, משה ליאון, התייחס לפרויקט וציין: "אנו משקיעים לא רק בתשתיות הגדולות, אלא גם בפרטים הקטנים שהופכים את המרחב הציבורי ליפה, נעים ומזמין יותר. הפיכת ארונות החשמל והמים ליצירות אמנות מכניסה צבע, יצירתיות וחיים לרחובות ולשכונות."
העבודות עדיין נמשכות וצפויות להתרחב בתקופה הקרובה. מבחינת מיארה, המבחן אינו רק ביופיים של הציורים, אלא בשאלה אם תושבים שיעברו לידם מדי יום יתחילו להתבונן אחרת בסביבה המוכרת שלהם.
